שני ברט ורביד במני

הם הכירו אחד את השנייה במהלך לימודי קולנוע, אבל התאהבו בזמן שעבדו ביחד ב"זה", במהלך שנת 2022. שני הייתה מלצרית בפלור, רביד מנהל מטבח. "היה סְפָּארְקְס", אומרת שני, ורביד מאשר בחיוך. הוא במאי, שניהם עורכים, כך שמטבע הדברים, סיפור השבעה באוקטובר שלהם ערוך בשתי גרסאות. 

ר: "הסיפור שאני מספר הוא סינמטי, עשרים וחמישה פריימים בשנייה. אבל כשאני נזכר בבוקר הזה אני חי אותו ברגעים. יש לי רק שלוש תמונות סטילס, מההתעוררות ועד לרגע שבו אנחנו נכנסים לאוטו. אני זוכר אותנו בחדר המדרגות בשש וחצי כשיש טילים. אני זוכר אותי בבית מסתכל סביב. ואני זוכר שאנחנו יורדים למטה עם התיקים, הרחוב ריק, יש רעש, וכלב לבן רץ מהעומק פנימה וחוצה ימינה."

כל השאר זה פריימים שמילאת.

ר: "כן. אני פשוט יודע שעשיתי דברים. אני זוכר את הרעש של היריות. אני יודע שהלכתי לבדוק בין החלונות מאיפה זה בא, אבל אני לא זוכר את זה. אני לא זוכר שאני יורד למטה והשכן צועק עלי."

ש: "רצינו להכנס לאוטו ולנסוע, והוא צעק עלינו, 'משוגעים, מה אתם עושים, יש מחבלים'. אני מדברת איתך על שבע בבוקר, עוד לא התחילו להגיע סרטונים עדיין. שמענו יריות ולא הפנמנו שזה מתוך שדרות, חשבנו שאנחנו שומעים דברים מהגבול."

הזיכרון של שני מקורקע יותר.

ש: "גרנו בעליית גג בלי ממ"ד, אפילו בלי פלדלת. להשאר בבית הרגיש כמו לעמוד ברחוב. אני זוכרת שחשבתי על איפה נתחבא ומה נעשה אם הם יגיעו. הבנו שאנחנו שומעים את היריות מהמרכז, ואנחנו גרים קרוב ליציאה לכביש שתיים־שלוש־שתיים. לקחנו החלטה מהירה והצלחנו לצאת מהעיר. כנראה ההחלטה הכי טובה שלקחנו בחיים, כי נחסכה מאיתנו טראומה יותר גדולה, אבל באותה מידה הייתה יכולה להיות ההחלטה הכי מפגרת בעולם. חצי שעה אחר כך כבר התחילו קרבות על הכביש הזה.

"אני מתעסקת מלא בשאלה מה היה קורה אילו. מה היה קורה אם לא היינו עוברים מכפר עזה? או אם כן הייתי עוברת בסוף לתל אביב, אבל היינו נשארים ביחד – אולי הוא היה נשאר בכפר עזה והייתי באה אליו לסופ"ש והיינו נרצחים? מה אם היינו נתקעים עוד רבע שעה בהתלבטות בבית? אבל אין לזה משמעות מבחינתי. זה מסקרן, אבל המחשבות האלה רק מובילות אותי לכמה הכל אקראי בחיים. זה פשוט מזל. 

"בתחילת המלחמה הייתי אומרת לך שאין מצב שאני חוזרת. הרגשתי שהאיזור הזה בעט אותנו סופית החוצה. הסתובבנו בכל מיני מקומות, ולרגע גם היה פיתוי להשאר בעיר. אני באתי מתל אביב, ותמיד היה לי איזה וִיזְ'ן שהלימודים הם גיחה לשדרות, ותיכף אני אחזור למרכז. אבל חודשיים לפני סוף הפינוי רביד העלה את הרעיון של לחזור."

הם חזרו ב־15 באוגוסט, סוף הפינוי.

ר: "הייתה הרבה חשיבה והגענו למסקנה שהחזרה לפה נותנת תחושה של ביטחון."

זה דבר מעניין לומר בתקופה כזאת.

ר: "מה שגורם לי להרגיש בטוח בחזרה לפה זה שאני יכול לראות את הדרך שאני צועד בה ושאני לא לבד. רוב החברים שלי או נשארו או חזרו לפה, וזה נותן ביטחון. זה שאני עם שני, אז בכלל. הצלחנו למצוא בית אחד בשנייה. ואז מגיע גם העניין התעסוקתי ומה שאנחנו רוצים להקים פה. מה שאני רוצה לגעת בו כאומן. אני מרגיש שהסביבה שלי, שהמקום שאני יודע לדבר ממנו ועליו, נמצא באיזור חיוג אפס־שמונה. וכל זה מאפשר לי לראות פה עתיד, גם אם הוא קשה. חבר אמר לי לא מזמן שהוא חזר לפה כי פה אתה לא יכול לברוח מההתמודדות. המלחמה נחווית כל הזמן, ובשביל הנפש שלו זה בריא יותר מהדחקה. אני לא יכול להגיד שבגלל זה חזרתי לפה, אבל מצאתי בזה המון אמת."

ש: "אם יש משהו שהבנו בתקופה של הפינוי זה שצריך בית. אמרנו לעצמינו שהמקום הבא שנגור בו לא יהיה עוד דירה שכורה, תחנה בדרך. אנחנו רוצים בית. זה קורה לאט לאט. כלפי פנים, זה לקום בבוקר ולהיות מוקפת באהבה. כלפי חוץ – מה שמעסיק את שנינו, הסטודיו לעריכה והבית פוסט שאנחנו רוצים לפתוח. הדיבור על זה במושגים של להיות חלק מקבוצה שמקימה פה מחדש את תעשיית הקולנוע, שרוצה להיות אלטרנטיבה ראויה לתל אביב. זה הגיוני כלכלית, וגם יש פה את האנשים לעשות את זה איתם."

מי הם האנשים האלה?

ש: "חברים מהלימודים, חברות ההפקה המקומיות, הקרנות, הפסטיבל. יש קטע כזה של מי שלומד בספיר לחלום על תל אביב. להרגיש כמו האח הקטן והמוזר של סם שפיגל. אבל לא. אני מרגישה שעם כל הפו֗מו֗ שהיה לי בהתחלה, והקונספציה שהעולם קורה במקומות אחרים, יש תחושה שיש פה איזה ריסטארט. ריסטארט הכי עצוב שיכול להיות, כמו אחרי שריפה, שמתחילים נבטים קטנים, ומתישהו יהיה פה יער. אז לגור כאן מרגיש כמו להיות חלק ממשהו גדול, ולא נראה לי שהיינו מקבלים את התחושה בשום מקום אחר."