שיחה עם קלאודיה ריצ'ארז, במאית הסרט "הלקה סנדר: בדק בית"

הבמאית והאקטיביסטית סמדר זמיר מקיימת עם קלאודיה ריצ'ארז ריאיון חשוף ועמוק על סרטה החדש "הלקה סאנדר: בדק בית". כחלק ממסגרת פוקוס קולנוע ומאבק של פסטיבל קולנוע דרום: בגוף ראשון, סמדר מצטרפת למעגל קסמים רפלקטיבי של שלוש נשים - הלקה, קלאודיה והיא עצמה - שלוש במאיות קולנוע אקטיביסטיות, פמיניסטיות ויזמיות שמגדירות מחדש את המקום של הנשים בתעשיית הקולנוע.

סמדר: קלאודיה, אני מאוד שמחה על ההזדמנות לשוחח איתך על הסרט "הלקה סנדר: בדק בית". הוא נגע בי מאוד. אני רוצה להתחיל ממש בהתחלה ולשאול:מה הביא אותך לעשות סרט על במאית הקולנוע והאקטיביסטית הלקה סנדר?

קלאודיה: הלקה היא דמות חשובה מאוד בקולנוע הגרמני, לא רק בגלל הסרטים שיצרה אלא גם בגלל העשייה שלה בתחום של נשים וקולנוע. היא ייסדה מגזין בשם 'נשים וקולנוע' וכשהייתי סטודנטית צעירה והתחלתי ליצור סרטים, אני וחברותיי היינו נלהבות כל פעם כשיצא גיליון חדש, כי זו הייתה הפעם הראשונה שיכלנו לקרוא על כל הרעיונות החשובים הללו בנושא נשים ומדיה, והלקה בתור המייסדת, הייתה דמות חשובה מאוד עבורנו. 
הרבה בזכותה, בשנות ה-80' הקמתי עם מספר נשים חברה להפקת סרטים בהמבורג. היינו רק נשים ויצרנו עבור נשים וכולנו היינו פעילות בתנועת הנשים. בשבילנו היה קריטי לדעת שיש נשים כמו הלקה - שיוצרות וחושבות על נשים, וכל זה היה חדש מאוד עבורנו. בהמשך, הלכתי ללמוד אצלה בביה"ס לאמנויות בהמבורג, וזה היה נהדר. הייתי מבוגרת יותר משאר הסטודנטים/ות ולא ממש עניין אותי להגיע ללמוד. הייתי סטודנטית רעה, אבל היה נפלא ללמוד אצל האישה הזו, שכל כך כיבדתי. בהמשך היא נתנה לי הזדמנות לעבוד בסרטים שלה. בהתחלה בתפקידים קטנים כמו נהגת וקייטרינג ובהמשך טיפסתי ועבדתי בסרטיה כמנהלת סט. אחר כך נהייתי סוג של עוזרת אישית שלה. הייתה לה חברת הפקה קטנה בהמבורג ואני עבדתי שם וניהלתי את ההפקה. אהבתי את העבודה איתה. במשך השנים הכרנו די טוב אחת את השנייה, והיא גם אהבה את הסרטים שלי. בזמנו יצרתי סרטים קצרים וסרטים אקספירמנטליים. בשלב מסוים עזבתי את המבורג לקלן ואיבדנו קשר. חיבבנו אחת את השנייה, אבל לא שמרנו על קשר. אחרי די הרבה שנים, הסרט שלה Liberators Take Liberties   הוקרן בקלן וחברה אמרה לי: "אנחנו חייבות ללכת לראות אותו וזו גם הזדמנות בשבילך לפגוש את הלקה". אמרתי לה שאני לא צריכה ללכת כי אני מכירה את הסרט וראיתי אותו כמה פעמים, אבל היא התעקשה ואמרה "אבל תוכלי לפגוש שוב את הלקה". אז הלכתי איתה והיה מאוד נחמד להיפגש שוב אחרי כל כך הרבה זמן. למחרת בבוקר התעוררתי וחשבתי שצריך לעשות עליה סרט. זה פשוט עלה במוחי. כתבתי לה אי-מייל שיש לי רעיון לעשות סרט עליה ושאלתי מה דעתה. כתבתי לה בהיסוס "בטח יש גם אחרות שרוצות לעשות עלייך סרט ואת הרי מכירה כל כך הרבה במאיות אחרות וחשובות". ואז היא ענתה לי "אף אחד לא שאל אותי לגבי זה בעבר, ויהיה נחמד אם תעשי את זה" וכך התחלנו.

קרדיט: DANIT

סמדר: כמה זמן עבדת על הסרט?

קלאודיה: מ - 2016 עד 2023.

סמדר: 7 שנים.

קלאודיה: היה קשה לגייס עבורו כסף, זה היה ממש ממש קשה.

סמדר: למה? מה אמרו לך כשניסית לגייס כסף?

קלאודיה: בהתחלה פניתי למפיק שעבדתי איתו בעבר. הוא הכיר את הלקה וממש התלהב מהרעיון ופנינו מיד לטלוויזיה, אבל הם לא הסכימו. אמרו שיש להם דברים יותר חשובים.

סמדר: כמובן, תמיד.

קלאודיה: ואז אARTE אמרו "אף אחד לא מכיר אותה בצרפת".

סמדר: אז אולי הם צריכים להכיר אותה! הגיע הזמן.

קלאודיה: בדיוק! זה לא ייאמן, אם שמה היה גרטשן דוצ'קה, אשתו של האקטיביסט רודי דוצ'קה, הם היו עושים את הסרט, אבל היא לא אישה של אקטיביסט מפורסם אלא יוצרת ואקטיביסטית שעומדת בזכות עצמה. זה כנראה לא מספיק חשוב. בכל אופן, לא הצלחנו לגייס כסף והמפיק התייאש ואמר: "אני לא יכול להמשיך איתך. זה קשה מדי". הוא הכיר לי מפיקה שחשב שתוכל לעבוד איתי. הצלחנו לגייס כסף עבור פיתוח. זה היה נהדר. השתמשתי בכספי הפיתוח כדי לצפות בכל חומרי הארכיון הרלוונטיים ולכתוב טריטמנט. ואז שוב לא הצלחנו לגייס כסף ונפרדתי מהמפיקה. המפיק, שאיתו עבדתי בהתחלה, נתן לי עצת זהב ואמר לי: "הסיכוי האחרון שלך הוא להפיק את הסרט בעצמך. את לא רק הבמאית והצלמת, את גם המפיקה. את לא צריכה כל כך הרבה כסף. תנסי שוב". וזה מה שעשיתי. הצלחתי לגייס קצת כסף ולעשות את הסרט.

סמדר: איזו דרך.

קלאודיה: כן, זה היה קשה. למזלי, יש לי חברות טובות, שתמיד אמרו: "את חייבת לעשות את הסרט הזה. זה כל כך חשוב. אל תוותרי". הייתי צריכה את התמיכה הזו. זה מה שעזר לי להמשיך ולא לוותר. כמה פעמים חשבתי לעצמי: "אני עוצרת, אני לא יכולה לעשות את זה, זה קשה מדי, אני לא מצליחה לגייס כסף…".

סמדר: כן, אני מבינה אותך לגמרי. גם לנו היה מאוד קשה לגייס כסף לסרט שלי "על כיסא הבמאי יושבת אישה", שעוסק בבמאיות בישראל. וגם, כמו אצלך, כשהוא יצא, הוא הצליח וקיבל חיבוק גדול בישראל. הוא הגיע לפסטיבלים ומועמדויות וצפו בו עשרים אלף צופים, ועוד בזמן הקורונה. אבל בחו"ל אף אחד לא התעניין בו, אפילו לא פסטיבלים יהודיים ולא פסטיבלים של סרטי נשים. אני חושבת שהרבה אנשים לא מבינים כמה זה קריטי. כמה חיונית נקודת המבט של נשים לחיים שלנו. כמה זה משפיע על התודעה שלנו, על ההערכה העצמית שלנו, על תפיסת העולם שלנו. כמה זה פוליטי. זה כל כך חשוב. אני מאוד שמחה שהתעקשת לעשות את הסרט, ואני מקווה שצעד צעד, יהיה לנו את הקורפוס שלנו של סרטים על במאיות נשים, יוצרות קולנוע, שהביאו לעולם נקודת מבט חדשה.

קלאודיה: זה גם חלק מההיסטוריה שלנו, וזה מאוד חשוב להכיר את ההיסטוריה שלך ולהכיר את הנשים שהיו לפנייך. הלקה למשל מספרת, שכאשר הן החלו עם הפעילות הפמיניסטית שלהן, הן לא ידעו שכבר הייתה תנועת נשים. הן לא שמעו על הסופרג'יסטיות, על כלום. אז כשאני מראה את "הלקה סנדר: בדק בית" היום, זו גם הזדמנות ללמוד ולהכיר מאבקים קודמים, רעיונות קודמים, מטרות שהיו קיימות בעבר ועדיין רלוונטיות. אני חושבת שזה מאוד חשוב לדעת היסטוריה ולהכיר את הנשים שהיו לפניך ועשו כמה דברים. לדעת שאת לא צריכה להמציא הכול מחדש. שיש לך בסיס גדול להישען עליו.

סמדר: וזה גם מעורר השראה ללמוד על נשים אחרות שעשו דברים יוצאי דופן. 

קלאודיה: בהחלט.

סמדר: בהקשר הזה ממש - מאז שנות ה-70, פמיניזם והפקת סרטים תיעודיים משתלבים זה בזה. האם את חושבת שסרטים תיעודיים עדיין משחקים תפקיד במאבק הפמיניסטי?

קלאודיה: בהחלט. סרטים תיעודיים חשובים מאוד. כיום נוצרים הרבה סרטים תיעודיים מרשימים. האפשרות לשלב אלמנטים תיעודיים לצד עלילתיים פותחת דרכים חדשות ויצירתיות לביטוי המחשבות והרעיונות שלנו וגם קולנוע דוקומנטרי מאפשר להעלות מודעות לנושאים לא ידועים. אני אתן לך דוגמה. הזמינו אותי עם "הלקה סנדר: בדק בית" לפסטיבל באזרבייג'ן וראיתי שם סרט מצויין על אישה יפנית שעשתה סרט על אונס שעברה והמאבק שלה נגד האנס. סרט נהדר. כמה עוצמתי זה לספר את הסיפור שלך באמצעות סרטים תיעודיים.

סמדר: איך היה עבורך לספר את הסיפור של הלקה, שהיא במאית קולנוע בעצמה?

קלאודיה: היא אישה מאוד חכמה וחריפה והיא הייתה מודעת להכל. יום אחד, כשכתבתי את הטריטמנט, שאלתי אותה, "את רוצה לקרוא את הטריטמנט?" והיא אמרה, "לא לא, אין צורך." ואני חשבתי: "עדיף ככה, אני אהיה הרבה יותר חופשייה אם אעשה את זה לבד". וכשהצילומים התקרבו, היא אמרה לי: "זה הסרט שלך, תעשי אותו בדרך שלך, אני לא אתערב." אז היה לי החופש לעשות את הסרט איתה, בדיוק כמו שאני עושה עם אנשים אחרים, כשאני עושה דוקומנטרי. אני כן מאוד אוהבת כשיש לגיבורות רעיונות משלהן, כי הן מכירות את חייהן הרבה יותר טוב ממני. אז לדוגמה, אז לדוגמה, לקראת הצילומים של הסצנה של הלקה עם חברתה גזינה, הלקה אמרה: "הייתי רוצה שנצטלם בשדה", אני אמרתי, "אה, כן, אוקיי". למרות שחשבתי, איזו רעיון מוזר לצלם בחוץ, אבל הלכתי איתה ועשינו את זה. אני עושה את זה לעיתים קרובות. כשיש לגיבורות שלי רעיון שמרגיש לי חזק, אני מנסה אותו. 

סמדר: כן, זה הרגיש מאוד נכון אינטואיטיבי לצפות בשתיהן מצולמות בכזו אינטימיות בטבע. זה הרגיש מאוד אורגני. ככה גם הרגשתי לגבי הצילום של הלקה עם הבן שלה סילבו, שגם הוא נעשה בחוץ, בטבע.
קלאודיה: תראי, זה קצת כבד ביניהם. יש ביניהם עניינים. זה אף פעם לא ייעלם, נכון? אז זה נחמד להוציא אותם החוצה, לאוורר את זה. בחוץ אפשר יותר בקלות לנשום.

סמדר: מעניין. מאוד אהבתי את הטופ שוט בתחילת הסצנה ביניהם. רואים הרבה אנשים על החוף בכל מיני הרכבים ואז את מתכנסת לשוט סגור על שניהם. זה גרם לי לחשוב שהם כמו מעין שתי ציפורים מתוך להקה, שיוצא לי להתבונן בהן מקרוב. שהם בעצם חלק מהטבע, ומערכת היחסים ביניהם היא חלק מהטבע, ובטח כמוהם, לכל האנשים שמצולמים בשוט הזה, יש מערכות יחסים ומשקעים. 

קלאודיה: את צודקת. כן, מאוד. זה מאוד רגיש ויפה מה שאת אומרת. לא ראיתי את זה קודם. אני שומעת את הפרשנות הזו בפעם הראשונה, וזה נחמד.

סמדר: שמחה לשמח אותך. 

קלאודיה: זה באמת נחמד. לעיתים קרובות את עושה דברים בלי לגמרי להבין מה את עושה, נכון? כן, ככה זה. 

קרדיט: Claudia Richarz Film
 

סמדר: איך היה עבורך לביים את הסצנה הזו? בין הלקה וסילבו?

קלאודיה: אני מכירה את שניהם הרבה זמן. הכרתי את סילבו כשהייתי בת 25 בערך. ידעתי שבסרטים של הלקה, האמהות היא תמיד נושא מרכזי. לכן היה לי מאוד חשוב שסילבו יהיה בסרט. חשבתי: "אני לא יכולה לעשות סרט על הלקה בלי שיראו את סילבו". ואז, בהתחלה, הוא לא הסכים להיות חלק מהסרט. הייתי צריכה לשכנע אותו. ידעתי שיהיו בסצנה הזו קונפליקטים, אבל ידעתי שאני אשמח שזה יהיה בסרט שלי, ושאני אשמח שאנשים יבינו שלמרות הקונפליקטים, יש להם מערכת יחסים טובה מאוד.

סמדר: אמהות היא תמיד אישיו בקרב במאיות קולנוע ובכלל אצל נשים קרייריסטיות.

קלאודיה: נכון. כשהבן הבכור שלי נולד, עבדתי עם הלקה. האמהות הייתה מאוד קשה עבורי. הייתי אם חד הורית ולמרות שהייתה לי הרבה עזרה מההורים שלי, זה היה יותר מדי בשבילי. את יודעת, כמעט לא ישנתי. ואז הלקה פעם אמרה לי: "את יודעת, את יכולה למסור את התינוק שלך לאימוץ". בשבילי זה היה מאוד משמעותי כי היא בעצם הראתה לי שזו ההחלטה שלי אם להחזיק את הילד או לא. היא הראתה לי שיש לי בחירה,שזה בידיים שלי. והיא עשתה את זה בלי שיפוטיות. זה היה נהדר מצידה. זה מאוד קשה להיות אמא ולעבוד. זה די ברור. זה נושא בכל הסרטים שלנו, הנשים.

סמדר: מה הלקה אמרה כשהיא ראתה את הסרט? היא אהבה אותו?

קלאודיה: זה היה נהדר. התקשרתי אליה ואמרתי: "אני כאן במזרח גרמניה. לא כל כך רחוק מברלין, ואני חושבת להראות לך את הסרט היום". באותו זמן כבר סיימנו עם העריכה ונשאר רק לעשות פוסט-פרודקשן. הגעתי אליה לברלין, ורצינו לראות את זה על מסך הטלוויזיה, וזה לא עבד אז צפינו בסרט על הלפטופ שלי. בסוף הצפייה ראיתי שהיא מאוד התרגשה והיא אמרה: "זה באמת עשוי טוב. תודה" והיא חיבקה אותי. היא מעולם לא חיבקה אותי קודם. את יודעת, היו בינינו לפעמים חיבוקים מנומסים. אבל זה היה חיבוק אמיתי. הייתה לה רק הערה על אחד התאריכים בסרט. היא אמרה "זה לא היה 1954, זה היה 1955". וזהו. ואני יודעת שיש הרבה דברים שהיו חשובים לה שלא נכנסו בסופו של דבר לסרט, אבל היא מעולם לא שאלה: "למה לא לקחת את זה? למה עשית ככה?" מעולם, מעולם. 

סמדר: מה למדת מהשהות במחיצתה של הלקה? מעשיית סרט אודותיה?

קלאודיה: למדתי שהכי חשוב להאמין בעצמך ולשמור על עצמך. להאמין ברעיונות שלך, להתמיד ולהתקדם. ובאותו הזמן, לחשוב. לא לשכוח לחשוב. לא ללכת רק לפי הרגשות. את חייבת לחשוב כשאת עושה סרט, באמת. את חייבת להשתמש במוח שלך וברגש שלך, בשניהם.

סמדר: מהו לטעמך ההישג הגדול של "הלקה סנדר: בדק בית"?

קלאודיה: הלכתי לארכיון הקולנוע הגרמני, בו יש את כל הסרטים של הלקה ואת כל החומרים שלה וכל הספרים והמסמכים שלה וכן הלאה. ביקשתי חומרים שלה והם הביאו לי הרבה הרבה קופסאות של סרטי 35 מ"מ ו- 16 מ"מ, ומצאתי שם חומרים שלא הוצגו בעבר ולא ידעו על קיומם. השתמשתי בהם בסרט וזה מאוד מרגש ומשמעותי עבורי שאנשים יכירו את הדימויים האלה.

סמדר: עם מה חשוב לך שאנשים ייצאו מהסרט?

קלאודיה: רוב האנשים לא יודעים ש"הלקה סנדר: בדק בית" הוא סרט אוניברסלי. הם חושבים: "למה שאראה סרט על במאית גרמניה זקנה?". אבל אז אחרי שהם צופים בסרט, הם מופתעים מהעוצמות שהוא מעורר בהם. אני חושבת שהלקה מעוררת באנשים השראה וזה נהדר. אנשים שצופים בה מבינים שיש להם יכולת לשנות את העולם ולשנות את חייהם. כמו ב"נאום העגבניה" המפורסם שלה. בנאום היא מדגישה שהחיים הפרטיים הם גם פוליטיים. כן, יש לך בעיות אישיות, אבל את צריכה לחשוב עליהן תמיד ברמה גבוהה יותר. לדוגמה, אם בעלך מתעלל בך, זו לא רק הבעיה שלך; זה משקף בעיה רחבה. משקף חברה פטריארכלית. כלומר, צריך תמיד לזהות את ההקשר הרחב של הבעיות האישיות שלך, ההקשר הפוליטי. ואז לשנות את זה, לדבר על זה. למצוא אחרים שחווים בעיות דומות ולעבוד יחד כדי להתמודד איתן. אז ככה אנשים שצופים בהלקה בסרט מבינים שאת לא יכולה פשוט לשבת ולומר: "כן, יש לנו את הבעיה הזו ואת הבעיה ההיא". צריך לעשות משהו. תמיד אפשר לעשות משהו.

קרדיט: Deutsche Kinemathek
 

סמדר זמיר היא במאית ואקטיביסטית. סרט ביכוריה על כסא הבמאי יושבת אישה (2020) עוסק בחוויותיהן של במאיות ישראליות כנשים בעולם של גברים. הסרט הוקרן בפסטיבלי קולנוע רבים ועלה לגמר בתחרות אופיר 2021. בימים אלה עובדת עבור כאן 11 על הסרט תחתונים וגופיות, העוסק בנשים בעורף במלחמת יום הכיפורים. זמיר מלמדת על קולנוע של במאיות ועל קולנוע ופמיניזם במסגרות שונות. בחודשים הקרובים היא צפויה להשיק  את "עושות סרטים - נשים לפני ומאחורי המצלמה", תכנית לימודים ייחודית שכתבה עבור משרד החינוך. זמיר היא ממקימות "פורום הקולנועניות ויוצרות הטלוויזיה בישראל" הפועל לקידום נשים בתעשיית הקולנוע המקומית ונחשבת לאחת האקטיביסטיות הבולטות לקידום נשים בתעשיית הקולנוע                                                                                 המקומית.