"אופקים מבעד לתריסים" 
זיכרון קולקטיבי כמשאב פוליטי 

ד"ר רעות ריינה בנדריהם, אנתרופולוגית ומרצה, החליטה ללמוד בתואר שני בקולנוע, הפקה ותאוריה בבית הספר לאמנויות הקול והמסך בכדי לנסות להפוך ידע מחקרי לייצוג קולנועי. ואז קרו אירועי השביעי באוקטובר. היא וחבריה לתואר לקחו חלק בקורס "סיפור מקומי" של המרצים ענת זלצר, פיליפ בלאיש וערן יחזקאל. במסגרת הקורס הם תיעדו את מאורעות השבת השחורה שהתרחשו בשכונת מישור הגפן באופקים.
עכשיו, אחרי שהסרטים הוקרנו על המסך הגדול, היא בוחנת במאמר זה את הייצוג הקולנועי                     באמצעות הידע המחקרי הרב שלה.

כמו רבים בחברה הישראלית אירועי השביעי באוקטובר יצרו אצלי שבר גדול, אישי, פוליטי וחברתי. הכאוס, האובדן והכאב, שרק הלכו ונערמו במהלך שנת המלחמה, העלו צורך לברוח למחוזות חדשים, לעולמות לא מוכרים, לשכוח לנוח, ולו לרגע קט. אז הלכתי ללמוד קולנוע, קולנוע דוקומנטרי, ולנסות להגשים את מה ששנים רציתי – להפוך ידע מחקרי לייצוג קולנועי. לכאורה הנחתי שזה סוג של אסקפיזם, אבל "האסקפיזם" הזה מהר מאוד התנפץ לאור המציאות האיומה ומצאתי את עצמי יחד עם קבוצת סטודנטים/יות רגישה ומקסימה "טובעים" בתוך פרויקט תיעוד של אירועי השביעי באוקטובר באופקים.

במשך סמסטר שלם, ערכנו תחקירים, ביקרנו בשכונת מישור הגפן, שוחחנו עם התושבים, שאלנו שאלות, צילמנו, ערכנו ובעיקר ישבנו דוממים, די המומים מגודל הזוועות והסיפורים הקשים. אך הקושי לא נבע רק מלהכיל את הסיפורים שסופרו, אלא גם מהדילמות שפרויקט מסוג זה מעלה: כיצד מתעדים אירוע כל כך טראומתי? איך עוסקים בתיעוד בזמן שעדיין מתרחשת מלחמה? מי מספר את הסיפור? איך לספר אותו? מה אפשר לשאול ומה לא? עבור מי נעשית ההנצחה? ועבור מה? ואיך מספרים סיפור של עיר שסובלת שנים רבות מהזנחה והפקרה והייתה צריכה בעצמה להיאבק על ההכרה שגם בשכונותיה התרחשה הזוועה?

הסרטים של הפרויקט התיעודי הוקרנו בערב חגיגי בסינמטק אופקים. בקהל נכחו תושבי שכונת מישור הגפן, משתתפי הסרטים, סגל מכללת ספיר, סטודנטים, תושבי המקום ואורחים שהתענינו בסיפור המקומי. הסרטים היו מגוונים ועסקו בנקודות מבט שונות על הטבח שהתרחש בעיר. לאחר ההקרנה נערכה שיחה עם גיבורי הסרטים ובה עלו לא מעט מהחששות, הפחדים וההתלבטויות שלהם לגבי הנצחת האירוע ותיעודו. זה לא קל לדבר על טראומה, ועוד יותר מורכב לעשות זאת מול מצלמה. אך אולי הדבר המפתיע ביותר בשיחה היה הכעס של תושבי השכונה מהתופעה של "תיירות המלחמה", בה אנשים מחוץ לעיר ולשכונה עורכים סיורים ומספרים את סיפור האירועים כראות עיניהם ללא קשר לעובדות ומבלי לשאול את תושבי השכונה שעברו את האירועים הללו. ניכר שלא רק הטראומה הייתה פעילה, אלא גם העובדה שהתושבים חשים כי לוקחים להם את הזכות לספר את הסיפור שלהם ולהנציח אותו בעצמם. לכן, בהקשר לפרויקט התיעוד של אופקים נשאלת השאלה: כיצד ניתן לאפשר לתושבי העיר לספר את סיפורם במקום לשכתב או לנכס להם את הסיפור? 
 

חלק מרכזי בריפוי טראומה מתבטא ביכולת של קהילה לספר את הסיפור שלה, לעצב אותו בעצמה, ולבטא אותו מול קהל מאזינים הנותן לסיפור הכרה. לכן, האופן בו הנצחה וזיכרון קולקטיבי מעוצבים לרוב מלווה במאבקים חברתיים שמעלים לא מעט מתחים המתקיימים בתוך חברה נתונה. כבר בשנה האחרונה ראינו את המאבק שהתנהל ביום השנה לאירועים בין מארגני הטקס הממלכתי בחסותה של השרה מירי רגב לבין הטקס הלאומי שמשפחות החטופים ארגנו. מאבקים אלו אינם נמצאים בחלל ריק - הם נגזרים מיחסים חברתיים המתקיימים בחברה הישראלית טרם האירועים. הם מספרים למעשה את סיפורה של החברה הישראלית וחושפים את המתחים הכלואים בתוכה, את יחסי הכוח בין קבוצות שונות ואת אי השוויון המתקיים גם במרחב של הנצחה וכתיבת הסיפור ההיסטורי של החברה. 

ההיסטוריה היא עבר שאין לנו קשר אליו, אבל הזיכרון הקולקטיבי הוא עבר אקטיבי, מעין ידע חברתי, עממי ויומיומי חשוב שדרכו אנחנו מספרים את הסיפור שלנו ובונים את הזהויות שלנו בהווה. המדינה נוטלת חלק פעיל בעיצוב הזיכרון הקולקטיבי, וביטוי לכך אפשר למצוא במקומות שפייר נורה (1993) כינה "מחוזות זיכרון": הזיכרון הקולקטיבי מעוצב על ידי סמלים כמו אנדרטאות, טקסים ומוזיאונים, קולנוע ובתוכו זה העוסק בתיעוד, כחלק מהסמלים המגדירים את גבולות החברה וחלק מהסיפורים שהיא מספרת לעצמה.

זיכרון כפעולה חברתית מושפע מצורות וממבנים שונים של כוח, והוא מחולל שינוי בזיכרונות העבר כדי להצדיק את עצמו בהווה. מדובר למעשה בהבניה מחודשת של העבר לאור תפיסות ההווה, פעולה שבאמצעותה אנו משכתבים את ההיסטוריה בהתאם לנסיבות העכשוויות. לכן, מי שמחזיק בכוח בהווה יכול גם לבחור אילו אירועי עבר לשמר ואילו לא, למי נתייחס כגיבורים/ות, מה יהיו הסמלים התרבותיים שלנו ואיך נזכור אותם. במסגרת יחסי הכוח בתוך כל חברה, לקבוצות מוחלשות אין כמעט את הכוח להנציח את העבר ולזכור אותו, ולכן ההיסטוריה מסופרת לעיתים קרובות מנקודת מבטה של הקבוצה ההגמונית,  כלומר היא משוכתבת באופן שמשמר את כוחם של החזקים ומוחק את עוולותיהם. בכדי שההיסטוריה לא תסופר רק מנקודת המבט של הקבוצה הדומיננטית בחברה, יש חשיבות עמוקה להנצחה ותיעוד הנעשים מתוך השוליים החברתיים. זאת בכדי לחלץ קולות מושתקים ושיחים חדשים, ולאפשר זוויות ראייה מגוונות שתורמות לעיצוב נרטיב אחר מזה ההגמוני. 

בישראל, הזכות לשכתב את ההיסטוריה שמורה לרוב לאשכנזים. כקבוצה דומיננטית המחזיקה במרב המשאבים הפוליטיים, הכלכליים והסימבוליים, בכוחם לעצב נרטיב היסטורי המשמר את יחסי הכוח עם קבוצות אחרות: מזרחים, אתיופים, ערבים, עניים וכו'. שימור יחסי הכוח הללו מצריך נרטיב שיצדיק את השליטה על כל השאר. 

כך לדוגמא הסיפור המרכזי של הציונות האשכנזית ביחס ליהודי המזרח, כפי שמראה אלה שוחט (2001), משוכתב כנרטיב של הצלה. הציונים הצילו את היהודים יוצאי מדינות האסלאם משלטונם האכזרי של הערבים וחילצו אותם מתנאים של עוני, פרימיטיביות, בערות ואמונות טפלות. פעולת הצלה זו הכניסה אותם לתוך עולם הערכים המערביים, המתאפיין בהומניזם אוניברסלי, בסובלנות ובדמוקרטיה. מדובר בסיפור שמעוות, שולל ואף מוחק את ההיסטוריה. הצגתם של המזרחים כציבור כפרי, נחשל ומנותק מהציביליזציה היא סילוף מוחלט של ההיסטוריה. העלייה ההמונית של המזרחים התרחשה בתקופה שבה קזבלנקה, טהרן, איסטנבול ובגדאד היו ערים גדולות וקוסמופוליטיות, מטרופולינים שבישראל עדיין לא היו כמותם, וככל הנראה גם לא במקומות שמהם הגיעו יהודי מזרח אירופה. בניגוד כמעט מוחלט למה שקבע השיח הציוני, ערים אלו התאפיינו בסממני מודרניזציה וטכנולוגיה כמו חשמל, מים, תחבורה ומערכות בריאות, רווחה וחינוך.

כל נרטיב הכרוך בשכתוב ההיסטוריה, משפיעה על ההווה שלנו. למזרחים אין זיכרון קולקטיבי שמבטא את ההיסטוריה שלהם, משום שהיא נכתבה בידי אשכנזים מנקודת מבט ציונית. אך חברה ללא עבר היא חברה ללא הווה. היא מונעת מהמזרחים להשתתף ביצירת החיים הפוליטיים, הכלכליים והחברתיים ברמה הלאומית וברמה המקומית, מדירה אותם מדפי ההיסטוריה ואינה מאפשרת יצירה תרבותית המבטאת את הסיפור ההיסטורי שלהם. בכך היא משכיחה אותם, מוחקת אותם מהקולקטיב הלאומי ושוללת מהם את הזכות להחליט אילו אירועים היסטוריים ילמדו ילדיהם בבתי הספר, איך אפשר לשמר את שפות האם של הוריהם, אילו סרטי קולנוע יוקרנו, איזו מוזיקה תושמע בתחנות הרדיו, מה יהיו שמות הרחובות בעיר שבהם הם חיים, וגם - איך אירועי השביעי באוקטובר יונצחו. 

תושביה הוותיקים של אופקים ברובם הגדול הם מהגרים ובני מהגרים שהגיעו מארצות ערב, וכך גם חלק גדול מתושבי שכונת מישור הגפן, המבקשים לספר את סיפורם בעצמם ללא מתווכים חיצוניים. עיצוב הסיפור הוא חלק מהריפוי הפרטי והקהילתי שלהם והוא מצביע בעיקר על הצורך  שמוסדות המדינה ובתוכה גם העירייה, יכירו בזכותם לעצב את הסיפור, גם אם הוא לא תואם את הנרטיב  של ההגמוניה. 

פרויקט התיעוד שנערך באופקים ניסה להתמודד עם אתגר זה בשני אופנים. האחד, הסרטים עוסקים במגוון זוויות מבט על אירועי השבעה באוקטובר שהתרחשו בשכונה. השני, רוב הסרטים מעמידים גיבור או גיבורה שיכולים לספר את הסיפור שלהם ולתת להם ביטוי.  העמדה של גיבור/ה במרכז הסיפור היא פרקטיקה נפוצה בקולנוע תיעודי, אך במקרה זה יש לה משמעות רבה מכיוון שמדובר באוכלוסיות מוחלשות שסובלות לאורך השנים מהזנחה, הפקרה ומחיקה של הסיפור הקהילתי שלהן. לכן הצבת מצלמה במרכז השכונה כדימוי להצבת הסיפור של תושבי שכונת מישור הגפן במרכז הנרטיב של אירועי השבעה באוקטובר בעיר אופקים, היא למעשה יצירת ההזדמנות לתעד סיפור היסטורי מנקודת מבטם של מי שחיים בשולי החברה הישראלית. 

כך אפשר לראות למשל את הסיפור של הקהילה הבוכרית בסרטם של תהילה לפידות, פיני פרנקל ולירון שמעיה. היוצרים בחרו להתמקד בגבאי של בית הכנסת הבוכרי הנמצא בשכונה. יהודה ארי יעקובוב, הגבאי, מבקש לאורך הסרט להזכיר לנו את החשיבות של שמחת תורה על אף האירועים הקשים שהתרחשו בה. הסרט שוזר את מקומה של הקהילה הבוכרית בעיר ואת היקרים שהקהילה שכלה, ונותן ביטוי וקול לאופן בו הקהילה הבוכרית חוותה את האירוע במרחב של בית הכנסת בשכונה.  

דוגמה אחרת לכך הוא הסרט "השקופים" המעמיד את סיפורו של יחיאל אזקיאל במרכז. סרטם של דודי ליפקר דגן, נריה דפנה ברדה, רועי שטרית, אילת קסיס ומיכה לנקרי, מנסה לשרטט לנו לא רק את ציר הגבורה, אלא גם את ציר ההפקרה. יחיאל יוצא בבוקר השביעי לאוקטובר אל השכונה ללא נשק בכדי להציל פצועים, ומספר את סיפורם של "השקופים", שעל אף האירועים הקשים שהתרחשו באופקים, עדיין הוא לא מאמין כי יהיה שיקום ראוי לאנשי השכונה ולתושבי העיר בכלל. יחיאל אינו מספר את הסיפור כסיפור גבורה, על אף הסיכון הגדול שלקח בעצמו בכדי להציל אחרים, אלא מעיר ומאיר את תשומת ליבנו לכך שבתוך התופת הגדולה הייתה גם הפקרה, ולכן הוא מביע את מורת רוחו ואת חוסר האמון שלו במערכות של המדינה. 

בניגוד ליחיאל אזקיאל, סיפורה של אסתר גבאי, הוא סיפור המדגיש את אופני התמודדות של תושבי השכונה אחרי האירועים של השביעי באוקטובר. בסרט של עופר קן תור, ליאב תמוז ואנכי, הגיבורה המרכזית מתמודדת עם הזיכרונות הטריים מאירועי השביעי באוקטובר אותם היא חוותה וראתה מבעד לתריסים של ביתה. אסתר חושפת בפנינו את המשמעות של גבורה יומיומית. ברגישותה הרבה מראה לנו כיצד גבורה באה ליד ביטוי, לא רק בשדה הקרב, אלא גם בחיי היום יום דרך השמירה על השגרה, הקימה כל יום למקום העבודה, הדאגה לאחרים והטיפול בילדים שבעצמם חוו טראומה. אסתר מלמדת אותנו על המאבק לשמור על כוחות וחיוניות, על הצורך לבנות מחדש משמעות ועל כוחה של סולידריות קהילתית. 

פרויקט התיעוד באופקים לימד אותי, על כוחו הרב של קולנוע תיעודי בעיצוב  נרטיב של קהילה, שניתן, על אף יחסי כוח לא שוויוניים ועל אף מחיקת היסטוריה רבת שנים, לספר סיפור מקומי מנקודת מבט של הקהילה. ואולי סוד "הקסם" של הפרויקט טמון בעובדה שהסרטים נעשו לא רק בשיתוף פעולה עם התושבים, אלא הם נעשו על ידי סטודנטים וסטודנטיות שבאים מרקעים שונים וקבוצות חברתיות שונות בחברה הישראלית, וחלקם אף גדלו בעיירות אלו ומכירים את חייהם מקרוב. וכל מה שהם עשו זה להקשיב קשב רב המאפשר הכרה, ריפוי וביטוי אנושי.
 

מקורות
נורה, פייר (1993). בין זיכרון להיסטוריה: על הבעיה של המקום.  זמנים, 45, עמ' 19-4.
שוחט, אלה (2001) זיכרונות אסורים: לקראת מחשבה רב-תרבותית: אסופת מאמרים. תל אביב, בימת קדם לספרות.

ד"ר רעות ריינה בנדריהם
אנתרופולוגית העוסקת באנתרופולוגיה של המרחב והמדינה. המחקר שלה משלב בין נושאים של התיישבות, נישול, תהליכי מירחוב המדינה ויחסים חברתיים מפרספקטיבה של הדרום הגלובלי. מרצה במכללת ספיר ובאוניברסיטה הפתוחה. בעבר שימשה כעורכת בכתב העת "הגר" של מרכז המפרי באוניברסיטת בן גוריון. ערכה לקסיקון חברתי, בשם "לבנה שחורה" בהוצאת קו אדום של הקיבוץ המאוחד. כיום עוסקת במחקר העוסק בעוני אנרגטי בקרב בדואים בנגב, ומשמשת יועצת חברתית לעמותת "שמסונה" לפיתוח קהילות בנגב.