מחשבות על "הכלייזמרים האחרונים" 

לקראת חגיגות העשור ל"סטודיו דרום" ועם פתיחת הקול הקורא, ביקשנו משירי נבו פרידנטל ולב אורלוב, הבמאית והמפיק של "הכלייזמרים האחרונים", לספר על הפרויקט שכולנו כבר מחכים לראות על המסך הגדול ועל החוויות שלהם מהסטודיו התשיעי, אשר התקיים לראשונה בנאנט, צרפת.

בקיץ האחרון, בעקבות אזהרת מסע שמנעה מחברי הצוות האירופיים של חממת "סטודיו דרום" להגיע לישראל, הגענו –  המפיק והבמאית של "הכלייזמרים האחרונים" – לנאנט לשבוע בלתי נשכח שבו פיתחנו בצוותא עם יוצרי ויוצרות קולנוע ישראליים אחרים את הסרטים שלנו, תחת עיניהם הטובות של מנטורים מהארץ ומהעולם.

נאנט, עיר צרפתית שלווה, שוכנת כ-55 ק"מ בלבד מהאוקיינוס האטלנטי. עם קצת דמיון חופשי היה אפשר לחוש בו עולה ויורד בקצב אחיד, מאיים או מבטיח לשטוף את זכר המלחמה המדממת וחסרת האופק שניסינו להותיר מאחורינו בהצלחה חלקית בלבד.

עבור פרויקה, הגיבור של "הכלייזמרים האחרונים", הסרט העלילתי שאנחנו עמלים עליו זה זמן, האוקיינוס האטלנטי הוא משאת נפש, חלום.

פרויקה, האמרגן הכריזמטי של להקת הכלייזמרים ונגן קלרינט בעצמו, מסתובב בנעליים קרועות ובטן ריקה, חולם על הרגע שבו יעלה על ספינה גדולה בהמבורג, ישאיר מאחוריו את השטעטל וכל הדרעק של מזרח אירופה – פוגרומים, אנטישמיות ועוני – יגיע לניו יורק ויהפוך לאדם חדש ב"גאלדענע מדינה", ארצות הברית.

גם אנחנו, ששורשינו הקטועים מקורם במזרח אירופה, השתוקקנו להשאיר לרגע מאחורינו את הדרעק של המזרח התיכון, אבל גם בנאנט הוא לפת אותנו בכף ידו האימתנית. הגענו אליה בעיצומה של דרמת בחירות צרפתית שעמדה להכריע בין הימין לשמאל גרסת צרפת בעולם שעבר רדיקליזציה, והמתח הורגש בכל מקום: את האכסניה חלקנו עם מהגרים בגיל ההתבגרות שלבשו חולצות עם דגל פלסטין, באוטובוס המליצו לנו לדבר באנגלית ואת קירות העיר עיטרו אבטיחים וכיתובים המגנים את ישראל. 

חרף ההמלצה להוריד פרופיל, פטפטנו בעברית במהלך השיטוטים בסמטאות היפות של העיר העתיקה, ובכך עוררנו את סקרנותה של אישה מקומית, שהבל פיה הסגיר את תחביבה העיקרי. היא ביקשה לדעת איזו שפה אנחנו דוברים. "עברית", הודינו בחשש והוספנו שאנחנו מודעים לפיחות שחל במותג ששמו "ישראל". האישה הזדעקה: "לא! אל תגידו את זה לעולם"! ובתנועות ידיים שאינן משתמעות לשתי פנים היא סימנה לנו שהיא אוהבת את ישראל ושלעולם לא נצעד לבדנו. היא כתבה לנו הקדשה בצרפתית שבורה ושיכורה והפצירה בנו לא לאבד תקווה.

במקום אחר, נשאלנו שוב לפשר השפה המשונה שבפינו ושוב נעטפנו בחיבה לא צפויה מגבר מקומי, הפעם בדמות מקרונים על חשבון הבית וגם המלצה: הישמרו לנפשותיכם.

השיחות האקראיות הללו, החיבוק המפתיע ולצידו האזהרה (שכוונה לחיכוך אפשרי עם המהגרים המוסלמים בעיר) הבהירו לנו כי מתחת לפני השטח של נאנט, עיר נינוחה כל כך שאפשר לטעות ולחשוב שהיא סט של סרט, שוצפים זרמי עומק של חרדה וכאוס שעלולים להתפרץ בכל רגע. 

מעניין לחשוב על כוחה של השפה כטריגר לשיחות טעונות שכאלו. שנינו בני הדור הראשון במשפחות שלנו שנולד בישראל ולמעשה גדל לתוך העברית כעובדה מוגמרת, חותכת, ממש כמו ההיגוי הצה"לי והנוקב שלה. אבל אם ננבור דור או שניים אחורה, נמצא שם שפה כמעט נכחדת, יידיש, כלומר השפה שאותה דוברים "הכלייזמרים האחרונים".

"הכלייזמרים האחרונים" הוא דרמה תקופתית מוזיקלית המתרחשת בלילה אחד, משקיעה עד זריחה, אי שם בטבע הפולני בין שתי מלחמות עולם. ארבעת הכלייזמרים, בהנהגתו של פרויקה, מתחילים כלהקה מגובשת שעומדת להגשים חלום ולהגר לאמריקה ומסיימים כארבעה אינדיבידואלים הפונים איש איש לגורלו – מי לאמריקה, מי לפלשתינה/ארץ ישראל ומי שיישאר בפולין כי מאס בנדודים. במהלך הסרט, הכלייזמרים מושלכים החוצה מ"חתונה שחורה" (חתונה שבה מחתנים יתום ויתומה בבית קברות כדי למגר מגיפה) ולאחר מכן הם נבעטים בברוטליות מפונדק דרכים פולני וכך מוצאים את עצמם מחוץ לשתי הקהילות, היהודית והפולנית, נעים ונדים בלילה, בטבע, שם הם פוגשים את בת שבע, שחקנית במנוסה, ואת מקס – הנבל האלים שרודף אחריה.

בטבע הלילי, במרחב הלימינלי שמחוץ לסדר החברתי המוכר, מקום שבו התשוקות והשדים מושלים, הכלייזמרים עוברים תהליך מורכב של גילוי עצמי ופירוק. את כל זאת הם עושים ביידיש ובתוספת נדיבה מאוד של מוזיקה.

בנאומו המכונן בטקס קבלת פרס נובל לספרות אמר יצחק בשביס זינגר כי, "יידיש היא שפה של גלות, בלי ארץ, בלי גבולות, שאינה נתמכת בידי שום ממשלה. זו שפה שאין בה מילים לכלי נשק ולשיטות מלחמה".

בזמן שישבנו על הלואר בנאנט, התעדכנו בנעשה בציון והרהרנו בחמישים גוונים של מלחמה בעברית, ההצעה של הכלייזמרים, לחיים של נדודים בשפה שאין לה טריטוריה או צבא, נדמתה לרגע כאפשרות ממשית מאד ואולי גם קוסמת.

בדומה לכלייזמרים, שנבעטים על ידי הקהילה היהודית והפולנית לתוך הלילה הפראי, יוצרות ויוצרי קולנוע ישראלים רבים תועים במרחב שבין העולמות. בזירה הלוקאלית, מדינת ישראל מקדמת רפורמה שתפגע אנושות ביצירה הקולנועית, מטילה צנזורה, מבטלת הקרנות של סרטים בעלי אמירה פוליטית ביקורתית ומאיימת לשלול תקציבים. בזירה הבינלאומית, יוצרות ויוצרי קולנוע רבים מזוהים עם השלטון הישראלי, ללא קשר לעמדותיהם האישיות ומודרים מהבמות המרכזיות. 

כמו להקה של מוזיקאים שזקוקה לקהל, קולנוע אינו יכול להתקיים במנותק מקהילה. התלישות הזו מטילה עלינו אימה של ממש. בסופו של דבר, חרף כל מאמציו של פרויקה, הלהקה שלו מתפרקת, ומי שנותר במקום, על אדמת אירופה, דן את עצמו לחורבן עתידי.

האם גם אנחנו נמצאים רגע לפני פירוק סופי והגירה כפויה? 

המהגרים הרבים שגדשו את הכיכר בערב בנאנט, הדהדו את מחשבותינו.

אף על פי כן, בסופו של הלילה, "הכלייזמרים האחרונים" יוצרים את המוזיקה היפה ביותר שלהם. 

אנחנו חייבים להמשיך לנגן.

ציטוט של גודאר על קיר בנאנט:
"מה זה קולנוע? שום דבר. מה הוא רוצה? הכול. מה הוא יכול לעשות? משהו".

שירי נבו פרידנטל
תסריטאית ובמאית, בוגרת מנשר. סרט הביכורים שלה באורך מלא "כל מה שאני יכולה" ערך את בכורתו בפסטיבל ירושלים 2022. מרצה לבימוי ותסריטאות במנשר.

קרדיט:יובל הרמן
לב אורלוב
מפיק קולנוע, בוגר מסלול הפקה יוזמת בסם שפיגל. הפיק סרטים קצרים זוכי פרסים במגוון ז'אנרים - עלילתיים, תיעודיים ואנימציה. מתכונן כעת לצילומי סרטיו הראשונים באורך מלא כמפיק.