שמן או ברקס - סרטי הבורקס ורווח הזאב 

בעקבות מותו של זאב רווח, דויד פרץ- איש של מילים וצלילים, חוזר אל קניון הנגב הבאר שבעי של שנות ה-90 ותוהה על "סרטי הבורקס" או כמו שהוא כינה אותם אז "סרטי הברקס", על רווח אישי אל מול רווח קולקטיבי.

שנות התשעים, קניון הנגב, באר שבע. כגמלים אל הים משך הקניון את כל תושבי העיר והאזור. מדי שבוע המה הקניון אדם וילדיו, אשתו וחברותיה, כולם נעים במיטב מחלצות המוצ״ש, מונעים מתשוקה פנימית להרגיש חיים פועמים כמו במרכז, או אירופה. לפעמים גם מותגים הם סוג של נחמה. בין האנשים שבאו הלכו וחזרו, היה מדור מיוחד למוכי שמשות והזויי מדבר.  אלו  שראו בקניון בית ומקדש ממוזג אוויר, מפלט מחום השמש, עיר מקלט משממת הקיום מחוץ לסיפור. עד כמה , שהיו שונים אחד מהשני חיצונית, היה בהם משהו דומה כשני עלי נענע במים הרותחים. לכולם הקניון קרא מרחוק בהבטחת חיים עם משמעות ניאון ומבצעים חשמליים. 

בניהם היה גבר מזוקן שהסתובב בחולצה קרועה, אותה פתח בפני העוברים והשוות וביקש: "תעזרו לי, אתם לא רואים שאני בהריון?". אחר היה עובר מחנות לחנות עם חליפה מהשוק, ומזוודת מנהלים שחורה. את המזוודה היה משאיר בפינה, יוצא החוצה, מסתכל על החנות ולאחר דקה מתפרץ פנימה וצועק: "בום! התפוצצתם! לא שמתם לב! אני מחבל מתאבד, ועכשיו תמותו כולכם." 

אבל היו גם כאלה שגרתיים יותר. מדי בוקר הסתובב בין החנויות בחור. אף אחד לא ידע מה שמו האמיתי, אבל כולם קראו לו: ״חנוכה״, במלעיל, גבוה ורוטט. מבט אחד בפני הבחור, הספיק כדי להבהיר מהיכן קיבל את שמו. שכן הבחור נראה כמו התגשמות מציאות הפילם ישראלי. או במילים אחרת, שתי טיפות עראק, חכם חנוכה מהסרט "חגיגה בסנוקר" - כולל המשקפיים העבים, ו-״כל עדשה טלסקופ״. 

בין הסיבובים האינסופיים שלו בקניון, היה ״חנוכה״ מוצא את ארוחת הצהריים שלו, בשל הדמיון שלו לזאב רווח. מדי יום היה ״חנוכה״ נדרש לכמה ״איזו קציצה ווארדי״, כדי לקבל אוכל צחוקים, בדוכני המזון. מדי פעם היה מגיע ״חכם חנוכה״ אל חנות הדיסקים בה עבדתי. תמורת כמה משימות שירות, כהוצאת הזבל אל הפח, היה חנוכה מקבל את האפשרות לשמוע את המוזיקה שהוא הכי אהב. פסקול הסרט ״טיפת מזל״. חנוכה, היה מחכה לתורו כשיתפנה אחד ממכשירי הדיסקים שנועדו להשמעה. או אז היה שם את האוזניות הגדולות על אוזניו שר את המילים בדבקות, כמו היה זה פיוט קדוש, וידיו מתנועעות ונפתחות בהתאם למקצב.

יום אחד, כשבא עוד פעם לשמוע את השיר, נקשרה ביננו שיחה. בשפה מתפעמת מקוטעת ומבולבלת סיפר לי ״חנוכה״ על חלומו הגדול - להחזיר את זאב רווח אל סרטי הבורקס. "אתה יודע", הוא אמר, בעודו מנקה את העדשות העבות, "הסרטים שלו היו ״הנשמה״ של הקולנוע".

אמרתי לו שאשמח לקרוא תסריט לסרט כזה. חנוכה, צחק ולמחרת שוב צחק ושוב אותו סיפור. אלא שלאחר כמה שבועות הגיע חנוכה לחנות, חיכה עד שאתחיל את משמרתי והגיש לי ביד רוטטת דפים מלאי כתב צפוף. עיניו בהקו מאחורי העדשות העבות כשסיפר בהתרגשות: "כתבתי סיפור על בחור שמנסה להגיע לזאב רווח, כדי לשכנע את זאב רווח לחזור לסרטים הטובים של פעם." אמר בהתרגשות. "והוא נוסע לתל אביב, והולך בתחנה המרכזית לאנשים והוא לא מצליח להבין איפה זאב רווח. ואז אנשים עובדים עליו וגונבים לו את הכסף, סתם ככה, ורק בסוף אחרי שהוא כבר מיואש לגמרי, הוא נכנס לשירותים של אולם כנסים, ואז זאב רווח נכנס לשירותים, עומד שם לידו ומשתין. ואז, אני, חנוכה  אומר לו: זאב, זאב, אתה חייב לחזור ולעשות עוד סרטים כאלו. וזאב רווח עונה לו - 'תודה חביבי, אבל די, הזמנים האלה עברו. כבר לא עושים סרטים כאלו'" ואני אומר לו :״זאב תראה, כבר חמישים שנה אנשים אוכלים בורקס, והוא עדיין טעים. לפעמים הדברים הכי פשוטים ומוכרים, הם הכי טובים״. 

הוקסמתי וצחקתי. "נו ומה זאב רווח עונה לו? הוא מצליח להביא אותו לעשות סרט? ואיך יקראו לסרט?". חנוכה חייך את החיוך הענק שלו וענה: ״בפשטות - לסרט הזה נקרא: סרט בורקס״.

זאב רווח הלך לעולמו בחודש שעבר. בתי הקולנוע בקניון הפכו לרשת כמותגים מסין. בקומת האוכל מגרשים כל אחד בלי כסף. חכם חנוכה כבר מזמן נעלם אל בין דפי הזמן. בפעם האחרונה שראיתי אותו, הוא רכב על אופניים עם כיפה גדולה וציציות בחוץ. כששמעתי על מותו של רווח, ממש הצטערתי שסרט הבורקס ההוא לא נעשה. והשאלה האמיתית היא למה? 

בצעירותי שנאתי את ״סרטי הבורקס״. קראתי להם ״סרטי ברקס״. כבר כנער שעמד ומעד על דעתו, ראיתי בסרטי הבורקס סרטי הסללה שכן מה היה בהם יותר מאשר הזיה ייצוגית? עוד תסריט שהיד הנעלמה של ההגמוניה כתבה. המשך ישיר לסרטי החינוך המחודש: סאלח שבתי וקזבלן. 

בכל פעם שחבריי לשכונה ניסו לגרור אותי לראות סרט ברקס חדש, בקולנוע או בוידאו, התבוננתי בהם כמי שמביט על סרט אנטי מדע בדיוני. לא יכולתי לסבול את עילגות ההומור שצוחק על, ולא צוחק עם. את הייצוג השטחי. ובעיקר לא יכולתי לסבול את הדמויות שלא דמו בדבר למה שהכרתי מהמשפחה לדודים או לדודות שלי, מהשכונה ומהעיר שלי. ההומור המלוח לא הזכיר את הבעיות האמיתיות שעליהן רבו סביב שולחן השבת, השפה הייתה וולגרית להחריד, ואיכשהו אף פעם לא דברו בסרטים האלו על הדוד שהלך להיות רופא והפך למנהל בית חולים, על הדוד שהפך לקצין בצבא, וזה שהפך למנהל בית ספר, ולא עסקו בכל בעיות הניעות החברתית שניצבו בפניהם. המציאות שהסרטים האלו ביקשו להציג הייתה תמיד דטרמיניסטית ובינארית -  שחור למטה לבן למעלה. לכן השחור מנסה לדפוק את הלבן כמה שיותר, בעוד הלבן מנסה לדפוק את השחור. עולם של דופקים ונדפקים, תחמנים ומתחמנים, עד שלבסוף מושגת גאולה דרך המיטה. השחור והלבן מתדפקים על שערי גן עדן יחדיו, ובחופה כדת משה וישראל, תבוא גאולת המעמדות המיוחלת. כאילו ש״נכד מעורב״ הוא חיסון כנגד גזענות שקופה כל כך שהיא ״דרכו של העולם״ ומה נעשה עימה. 

בחדוות הנעורים לצדק שיפוטי ומוחלט, חשתי שמזרחיים שהשתתפו בסרטי הברקס היו משת"פים לטובת רווח אישי, ורווח הזאב, היה הגדול מכולם. הוא היה הדמות המזוהה ביותר עם סרטי הברקס מבחינתי. לא יכולתי לסבול את דמותו. הוא נראה לי כמי שמכר את נשמתו לשטן.. במקום זה הרחקתי נדוד עד הקצה השני של המסך. העדפתי לראות את עצמי כדמות אמריקאית תלושה במדבר הממשי, כמו טראוויס מ׳פריז טקסס׳ של וים ונדרס, או גיבור מעל חוקי הכרך בסרטים של דיוויד לינץ׳. העדפתי אמריקנה על פני מרוקנה, ובטח על פני הקרחנה הישראלית. וכשהגיעו הניינטיז, ועמם סרטי המציאות המתפצלת, הפכתי בכלל לאדם וירטואלי, אוניברסליסט שמעדיף את ״זיון״ מהמטריקס על פני עיר ציון ירושלים. 
בדיעבד גם הדחיקה הזו אל שביל הבריחה, הייתה בעקבות סרטי הברקס. לפעמים מה שמניע אותך הלאה, הוא דווקא המחסום ששמים לך מול הפנים ואומרים מפה לא תעבור. זה בסדר, זה היה גורל הדור שלי שהיה צריך קצת או הרבה ל״השתכנז״. אגב זה אפילו לא עניין פנים ישראלי כל כך ייחודי. זהו בדיוק אותו התהליך עליו דיבר הסוציולוג הג׳מייקני בריטי - סטיוארט הול, המעבר בין תרבות מהגרים מינורית, אל תוך תרבות מג׳ורית, קורה בזכות אותם מתורגמנים של דור שני, גשרים בין תרבות ילדי המהגרים, לבין התרבות השלטת בארץ. ה״משתכנזים״ הם הגשרים שפעלו כדי שהתרבות הישראלית תתחיל לקבל מזרחיות ומזרחיים לתוכה, בכל הצורות ומכל הגוונים. 

מרחק השנים לימד אותי, שלתרבות פופולרית אין היסטוריה א׳ והיסטוריה ב׳. נרצה או לא נרצה, נאהב או נסלוד, פופ שקרה לא ישתנה. כל עוד אנשים צורכים תרבות פופולרית יותר ממאמרים אקדמיים, הנרטיב האלטרנטיבי אולי יגדל ויתחזק, אבל לעולם לא יחליף את מרכז ההוויה. בעל כורחנו המרקד נגלה בכל פעם מחדש, שתרבות נוצרת מכלל משבריה וגליה. 

הרבה שנים אחרי סרטי הבורקס מפעם, אני רואה את הסרטים האלו כשמן ברקס. זה עצר, אבל גם החליק את הדרך קדימה. על פי מיטב המטבח הישראלי שמחפש בשילובים הכי מוזרים אותנטיות עממית, סרטי הבורקס הם כיום חלק בלתי נפרד מגלגל השווארמה של התרבות הישראלית. מותו של רווח חתם את הגולל על הפרק הזה של התרבות הישראלית. והפך את סרטי הבורקס להיסטוריה חלוטה. סרט הבורקס של ״חכם חנוכה״, כבר לא יעשה. אבל המורשת של סרטי הבורקס הפכה לחלק מהזהות הישראלית שמשתקפת על המסך. מ״שנות השמונים״ ועד ״נבסו״, ״זגורי אימפריה״ ועד ״שטיסל״, כולן חייבות הרבה פריימים, מהות ומשמעות, לסרטי הבורקס והברקס של שנות השבעים. אפשר לקרוא להן בורקס בוטיק, או בורקס פינוקים, בסופו של דבר המשמעות התרבותית שלהם זהה. הדרך של קבוצות משולי התרבות הישראלית, לתוך מרכז הליבה, עוברת במלכודות הזהות המדומיינת, זאת שהיא קצת אמת וקצת פנטזיה. 
בסופו של דבר תרבות היא תנועה רחבת כנפיים, וככזו צריך לעקוב אחר מסלולי נדידתה השונים בדרך הארוכה. להבין את  התנועה המרחבית והכרחית בעולם התרבות. להבין את הצורך בהתאמה מסויימת לתפיסה המקובלת, לעשות את מה שצריך כדי להיכנס פנימה, גם אם דרך זהות שגולגלה במלכודות הדבש והנוצות שיצרו בשבילה אדוני המסך. שכן מרגע שהבינה את תפקידה המתגלגל, מי שהצליח לדלג מעל מחסום ההשפעה, הצליח לפעמים להטמיע גם איזו אמת בתוך היצירה, ולהרחיב את גבולות הגזרה של מה שמוגדר ומה שמותר ומה שנאמר.  כל זאת בכדי שהיוצרים הבאים בתור יוכלו להרחיב עוד יותר את היריעה. ולגלות לכל דור חדש ומתחדש שתרבות שפויה איננה מהפכה עם פתיל קצר, אלא אבולוציה איטית, עקשנית, וארוכת טווח. 

דויד פרץ
מוזיקאי, מפיק, עיתונאי, צלם, שדרן מרצה במכללת ספיר וחוקר תרבות. עשה, יצר, יזם, עבד, לימד, ולמד. בזמנו הלא פנוי מנסה לשנות את העולם. בן 54, הבן של רפי ואלגריה, אב למעיין ונעמי, גר בבאר שבע ובדרכים.