רפורמה, דוקו וחרדה 

בעודו ממתין בשדה התעופה, נשלח מעיין שורץ, במאי דוקומנטרי, בוגר בית הספר לאמנויות הקול והמסך, לראיין את אוראל טורנר, מנכ"לית הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה,
כדי להבין קצת את השפעת רפורמת הקולנוע על היצירה הדוקומנטרית. 

לפני כשבוע בדיוק, קיבלתי הודעה מליהיא מפסטיבל קולנוע דרום – כששלפתי שקית ניילון חצי־מלאה, עם חופן קשיו וכמה תמרים שזרקתי לתיק שנייה לפני שיצאנו לשדה התעופה (כי אני לא מוכן לקנות סנדוויץ' סביח ב־70 שקל בנתב"ג). ההודעה מליהיא הופיעה בדיוק כשאני מהרהר: למה בכלל אני עולה על הטיסה הזו עכשיו? אין לי כסף, אין לי זמן, ובעיקר – יש לי תחושת אשמה שמציפה את הגוף. אני אסע עכשיו לחו"ל, יש מלחמה, הכל מתפורר וכל זה כשאני יושב פה ואוכל תמרים מחוץ לטרמינל? את הכרטיס קנינו כבר לפני חודשים רבים, בתקופה שחשבנו: "וואו, איזה כרטיסים זולים! עד אז המלחמה כבר תיגמר, יהיה שקט, ויהיה אפשר לברוח רגע מהילדים לאסקפיזם נחמד, נטול תחושות אשמה." כמה טעיתי, אין אצלי כזה – בלי תחושות אשמה. 

בהמשך לבליל המחשבות הזה, זרמתי לתוך השיחה עם ליהיא מפסטיבל קולנוע דרום.
– "שיחה מרעננת," אני אומר לה.
– "יש לי הצעה מעניינת בשבילך," היא עונה. היא מספרת לי שהם מעלים מאמרים של "מחברות דרום" לאתר הפסטיבל, והפעם חשבו לעסוק ברפורמה בתחום הדוקו. מחפשים יוצר, במאי צעיר – שעוסק בתחום – שיראיין את אוראל טורנר, המנכ"לית החדשה של הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה, על הרפורמה שעומדת לשנות את שיטת המימון של קרנות הקולנוע בישראל.

אני, כמו תמיד, עונה "כן" בנימוס. כמובן.
(למדתי לענות "כן", בזמן שהמוח החרד שלי עונה "לא!" ל־99% מהשאלות).
אבל אז המילים שלה הדהדו: 
"במאי, צעיר, שעוסק בתחום."

אני צעיר? אין ספק שיש יוצרים מבוגרים ממני. יש כאלה גם ב־20 או 30 שנה, עם ניסיון רב והצלחות מרובות (שלא לדבר על לינה צ'פלין שחגגה השנה 91 ובדרכה לצילומים לסרט נוסף). אבל המוח ישר רץ לקמטים, לשערות הלבנות שהצטרפו בשנתיים האחרונות (אלה שעוד נותרו על הראש, כמובן).

ומה לגבי המילה "במאי"? או "יוצר"? מילה שבהתחלה נשמעה לי יומרנית במיוחד, ובמשך השנים הכרַחתי את עצמי לומר אותה לכל מי ששאל. מה זאת אומרת, ברור שאני במאי – "במאי, צלם ויוצר דוקומנטרי." ברור, אני אומר, בצורה משכנעת. לא יעזור שכבר יצרתי דבר או שניים, ואלפי אנשים צפו בסרטים שלי, שהתקבלו והוקרנו בפסטיבלים ובערוצים שונים ברחבי הגלובוס, הסתובבתי בבתי ספר, וחלק מהאנשים אפילו שילמו לי לא מעט – כולל טיסות למקומות רחוקים בעולם. כל זה לא יעזור, כי אצלי, עמוק בפנים – איפה שאף אחד לא רואה – הספקנות חוגגת. "תסמונת המתחזה" – היא שם מצקצקת: מי אתה? מה עשית? הסרטים שלך בכלל השפיעו? ובכלל, עדיין לא התקבלת לפסטיבל X, לא כתבו עליך בY. "עוסק בתחום?" כמה זמן לוקח לך לסיים סרט?
ומתי תסיים את הסרט ההוא? ובכלל – כמה אתה באמת מצליח להתפרנס מזה?

ובשבריר שנייה הזה – כשהספקתי להגיד אלף פעם "לא" בלב ופעם אחת "כן" בקול רם – הבנתי שההצעה הזאת, לגמרי במקרה, סידרה לי שיחה בין הצד הספקן שבי לבין האישה שתפקידה להיות בצד השני, ולהגיד לי "כן" או "לא".

איך אני לא ארצה לדבר על הדבר הזה - מימון -  שמלווה אותי בכל מחשבה שלפני לחיצה על כפתור ה - REC – כל הסרטים, החלומות, המחשבות, הוויכוחים עם עצמי – הכול מושפע מזה. האישור הזה, שהסיפור שעובר לי בראש – אמיתי. אני חי בתווך שבין ה"מתחזה" לבין האמונה, אולי אפילו הידיעה הפנימית, שיש לסרט שבראתי במחשבותיי זכות קיום – גם כשאין שום הבטחה חיצונית לכך. לכן זה "נכון" להקריב ולשלם מחירים כלכליים, פיזיים, זוגיים, משפחתיים, רק כדי שהוא יקרה. כל התהליך הזה יושב על ספקנות קבועה - ספקולציה של האם הסרט "בועט מספיק", אבל לא "יותר מדי", אם הוא "רלוונטי", "אקטואלי", "נוגע", "ביקורתי" אבל לא "מרגיז" או "לא מספיק מרגיז".

תמיד ידעתי שיש קרנות, שיש לקטורים, שיש מבחנים ותקנות – אבל בכוונה לא התעמקתי בזה. כי ידעתי – שברגע שאחשוב על כל הסיכויים הסטטיסטיים הקלושים ללמה אף אחד לא ירצה לממן את הסרט שלי – זה באמת לא יקרה. לי היה ברור שאני צריך לעשות סרט – אז אני עושה אותו. אני פשוט ממשיך – עד שזה קורה. כשנולדו לי הילדים, הגישה הזו קצת השתנתה. זמן נהיה משאב יקר יותר. השתכללתי, התייעלתי, והתחלתי ללמוד יותר את שיטת המימון. כבר כמעט התרגלתי לאבסורד של הדבר, ולאט־לאט (באיטיות מרגיזה) להבין את סט החוקים של ההגשות פה בארץ: מה כדאי להגיש, מתי, ובאיזה שלב.

ועכשיו – הכול משתנה. הכללים משתנים, ושוב שום דבר לא באמת ברור.
אז קבעתי לי פגישה עם אוראל.

אוראל, שגדלה באילת, החלה את דרכה בתחום הקולנוע הדוקומנטרי כשעבדה בחברת הפקות המתמחה בז'אנר. בשנת 2004 הצטרפה לקרן החדשה לקולנוע ולטלוויזיה, תחילה כמנהלת המשרד. בהמשך, בשנת 2011, מונתה למנהלת ההפקות וניהלה את תחום חלוקת המענקים של הקרן. בשנת 2025, לאחר כעשרים שנות עשייה, מונתה למנכ"לית הקרן.

שמעתי על הרפורמה, קראתי כותרות, צפיתי בדיונים בכנסת – אבל בפועל, לא באמת הבנתי איך זה הולך להשפיע עליי. כשדיברתי עם אוראל, הבנתי שזה לא רק שלי זה לא ברור – לאף אחד זה לא ברור. כולל לאוראל. "אנחנו עדיין בתוך זה," היא אמרה לי בשלב מוקדם בשיחה. "למשל רק עכשיו הגשנו את ההערות שלנו על תמיכה בסרטים קצרים. אפילו אנחנו לא יודעות איך זה ייראה בסוף." לא נשמע שהיא אומרת את זה בייאוש – להפך. נשמעת שהיא שם כדי להתמודד. היא כבר עשתה את כל התפקידים בקרן – "צמחתי מלמטה," ודווקא בגלל זה, בחרו בה להוביל עכשיו, ברגע של טלטלה. היא ממשיכה ומסבירה: "תראה, לא הכול רע ברפורמה – נתחיל מזה. אנחנו עדיין לומדות אותה, אבל ברור שהיא חייבת להשתנות. הבעיה היא שהשר מבקש לשנות את ה-DNA של הקרן. אנחנו בוחנות איך לשמור על הדוקו במרכז, תוך כדי התייחסות גם לפריפריה, חממות וכדומה. לצערי, המשרד לא מעודד את זה – הם מכוונים להצלחות קופתיות. אבל יש גם דרכים אחרות להגדיר הצלחה."

- "מה היית שמח לדעת?" היא שואלת.

- "תראי, אני..." (חושב על הניסוח הנכון), "יוצר דוקומנטרי צעיר העוסק בתחום, שצריך לפרנס את משפחתי. חשבתי שאני פחות או יותר מכיר את שיטת המימון של סרטים בארץ – אז עכשיו אני לגמרי מרגיש שנשמטה לי הקרקע מתחת לרגליים. אשמח אם תוכלי להסביר קצת לעומק איך הרפורמה הולכת בפועל להשפיע על הדוקו."

 - "המצב של יוצרי הדוקו השתנה משמעותית. בניגוד לעבר, אף קרן לא מחויבת לתמוך בסרטים דוקומנטריים. תיאורטית, אם כל הקרנות יחליטו שלא להשקיע בז'אנר הזה – פשוט לא יעשו יותר דוקו. בעבר היה תקציב ייעודי לתחום, כסף ממשרד התרבות שהיה מחויב ללכת לתעודה – עכשיו זה כבר לא קיים. מדיניות משרד התרבות לא מעודדת במיוחד סרטי דוקו. אם מסתכלים על שיטת הניקוד – הדוקומנטריים נמצאים בתחתית שרשרת המזון. סרטי גמר, סרטים קצרים, סרטים עלילתיים ארוכים – כולם קודמים לדוקו. לדוגמה: סרט גמר מקבל 6.67 נקודות לכל 100 אלף ש"ח. סרט עלילתי קצר – 6.8 נקודות. ודוקו? רק 2.86 נקודות ל- 10 הסרטים הראשונים. ואם עושים מעל 10 סרטים – הניקוד יורד אפילו יותר, לנקודה ומשהו לכל 100 אלף ש"ח. 
מה שכן השתנה – כל הקרנות, כולל הקרנות העלילתיות והאזוריות, יכולות תאורטית להפיק דוקו. אבל אין לזה תמריץ כלכלי. בפועל, רובן בחרו שלא לעשות את זה – חוץ מהקרן הגדולה שאולי עדיין יכולה. כתוצאה מכך, מספר סרטי הדוקו עלול להצטמצם משתי סיבות עיקריות:
א. אין עידוד מצד המדינה – ואתה מקבל פחות ניקוד אז החשש שפחות סרטים יעשו. ב. תקציב התמיכה גדל ל-350 אלף ש"ח – שזה דווקא דבר חיובי – אבל בגלל זה אפשר יהיה לתמוך בפחות פרויקטים, כי הכסף מתחלק בין פחות יוצרים. גם שיטת הניקוד השתנתה. סרטים שנעשו על ידי נשים מקבלים יתרון, כמו גם סרטים עם פוטנציאל הפצה רחב. בעבר סרטי ביכורים דוקומנטריים קיבלו ניקוד נוסף – זה בוטל. עכשיו רק סרטי ביכורים שהם עלילתיים מקבלים בונוס."

- "וואו,"

- "נושא נוסף שעדיין לא סגור הוא הלקטורים. המאגר הנוכחי יצר בינוניות, והוא עומד להתבטל – שזה שינוי מבורך. מצד שני, עדיין לא ברור מה יבוא במקומו, והמבחנים טרם עודכנו. דברים צריכים לקרות – ולכן כל מה שאני אומרת עכשיו עוד עשוי להשתנות."

- "איך בעצם מאגר הלקטורים מעודד בינוניות?"

- "המאגר נוצר ביוזמת שרת התרבות הקודמת. בנוסף לאנונימיות של ההגשות – שזה בסדר גמור – היא יצרה מאגר לקטורים ממשלתי. הבעיה היא שברגע שזה מאגר ממשלתי, נוצרה תחושת שליטה ממשלתית, בין אם ישירה ובין אם עקיפה. הרבה לקטורים פשוט לא רצו להיכלל בו. בהתחלה היה קשה לשכנע אנשים להירשם, ונוצר מצב שמי שנרשמו היו בעיקר בוגרי בתי ספר לקולנוע, לא בהכרח אנשי מקצוע מנוסים שיכולים לבחון סרטים בכובד ראש. היו גם לקטורים מצוינים, אבל לצד זה, המאגר נבנה עם מגבלות נוקשות, מה שהוביל לכך שאותם לקטורים הסתובבו בין הקרנות שוב ושוב, במקום לייצר מאגר מגוון יותר. אנחנו גם לא יכולנו להשקיע מאמץ בהרחבת המאגר, כמו שהיה בעבר – למצוא ולגייס אנשים מנוסים חדשים. היום זה נעשה בצורה מכנית, כמעט חוזרת על עצמה. והרבה לקטורים שנרשמו – בכלל לא קיבלו פניות, בין היתר כי המידע עליהם היה מועט. היינו מקבלים רק מספר טלפון וכמה מילים כמו "קולנוע" או "תסריט", בלי שום דרך להבין מי הם באמת. לכן לאורך השנים הצענו פתרון – להשאיר את המאגר, אבל לאפשר גם גמישות בגיוס לקטורים נוספים. זה לא שלא רצינו להשתמש במאגר, אבל הכפייה שלו יצרה בעיות. למשל – כמה לקטורים מהחברה הערבית באמת ירצו להיות חלק ממאגר של משרד התרבות? מעטים מאוד. זה הוביל למחסור בלקטורים מהחברה הערבית ובקבוצות נוספות – וזה רק אחד מהקשיים שהמאגר הזה יצר."

- "ואם רוצים לבטל את המאגר?"

- "ביטול המאגר במתכונת הקיימת זה דבר חיובי. אבל זה לא אומר שאנחנו לא רוצים לקטורה. העניין הוא שהמאגר מעוגן בחוק, ולכן אי אפשר פשוט להחליט על ביטולו – חייבים לעבור הליך לביטול החוק שחוקק אותו. עד שזה יקרה, אנחנו עדיין מחויבים להשתמש בו. אבל גם אם המאגר יבוטל – המבחנים עצמם עדיין בעייתיים: התנאים להעסקת לקטורים, הדרך שבה מטפלים בפרויקטים – הכול מוזר ומסורבל. משיחה שלי עם מיקי זוהר – ברור שהוא רוצה לשנות את השיטה הזו לגמרי, והוא לא מאמין במבנה הנוכחי. אבל השאלה היא – מה הוא מתכנן לאשר במקומו? לנו – העבודה עם לקטורים חשובה. היא מפרה, היא תורמת. והשאלה היא איך כל קרן תוכל לגבש את השיטה שלה. מצד השר – הוא חושב שכל מנהל אמנותי צריך לטפל בזה בעצמו, בלי מנגנון מסודר. אבל כרגע – זה רק דיבורים. בפועל, שום דבר לא השתנה. המאגר עדיין קיים, וגם התנאים נשארו כפי שהיו: שלושה לקטורים לכל פרויקט, ושאר הדרישות שהיו נהוגות עד עכשיו. הרפורמה, לפחות בהקשר הזה – עוד לא באמת התחילה." "בסופו של דבר, מה שמסתמן מהמדיניות הנוכחית של משרד התרבות זה: 'אתם רוצים לעשות דוקו? תעשו – אבל זה לא מעניין אותנו.'"

- "אז אם אני מבין נכון, כרגע היקף ההשקעה בדוקו תלוי בעצם רק בטוב ליבם של המנהלים האמנותיים של הקרנות?"

- "כן, וגם ביכולת שלנו לשרוד. אם הייתה לי אפשרות לבחור – הייתי משקיעה 80% מהתקציב על דוקו. אבל אז הייתי מתמודדת מול הקרנות האחרות ולא שורדת. כדי לעשות דוקו, אני צריכה לבדוק את עצמי היטב. הגשנו על זה הערות, ואולי זה ישתנה בעתיד. אבל במצב הנוכחי – אי אפשר לעשות יותר מעשרה סרטים. מעבר לזה, כרגע  אני חוששת שהניקוד נמוך מדי כדי לשרוד."

- "כמה סרטי דוקו הייתם עושים לפני הרפורמה?"

- "בוא נגיד 15 סרטים, אבל עם הרבה השלמות ושיתופי פעולה עם קרנות אחרות. עכשיו גם החיבורים האלה יהיו קשים יותר."

אני זורק לה בטון כאילו נונשלנטי: "הגשתי לכם לפיתוח במועד האחרון."

- "גם פיתוח והשלמות – האינסנטיב לזה נהיה מוגבל. על כל 100 אלף שקל שנשקיע בפיתוח, נקבל רק שתי נקודות. פעם זה לא היה רק עניין של ניקוד, אלא גם הערכה – למה יצא מהפיתוחים, איזה ליווי קיבלו, האם הצליחו. היום זה לא מעניין. לא משנה אם פיתחתי לנשים, למוגבלים, לסרט ראשון או שני – הניקוד נקבע רק לפי הסכום. גם בהשלמות המצב דומה: כל תמיכה בהשלמת סרט בסך 100 אלף שקל מזכה בשתי נקודות, ואין אפשרות לניקוד מותאם אם תומכים ביותר או פחות. "

היא שומעת את השתיקה שלי מעבר לקו.

- "אני לא אומרת שלא נעשה דוקואים, ולא רוצה לדכא אותך לגמרי, כי מצד אחד התקציב קצת גדל, ובנוסף אנחנו לא מתכוונות להפסיק. אנחנו מתות על סרטים תיעודיים. נצטרך ללמוד איך להתמודד עם הניקוד הזה ולמקסם אותו עד יעבור זעם. חבל שהיוצרים לא הבינו מוקדם יותר מה זה אומר – כי אם היו מתגייסים בזמן, אולי היו יכולים להשפיע. כשאנחנו הגענו למשרד התרבות – מנהלי הקרנות לא עניינו אותם. אנחנו רק צינור בין הכסף הציבורי ליוצרים."

- "ואפילו לא התחלנו לדבר על צנזורה..." אני אומר בהיסוס קל.

- "כרגע היא עדיין, בעיניי, צנזורה עצמית. אני רוצה להאמין שלא נגיע למצב שבו נגיד 'לא, כי אי אפשר'. אוי ואבוי אם נתחיל באמת... אנחנו אמנם קרן במימון ממשלתי – אבל לא זאת הכוונה. אנחנו מקדשים את חופש הביטוי. של כל צד.. מיותר לציין שזה לא מנחה אותנו בבחירת הפרויקטים. אבל כן, אנחנו מקבלים טלפונים: 'זה אתם תמכתם בסרט הזה? למה תמכתם בסרט ההוא?' מה זה השאלות האלה? זה טירוף מוחלט. אבל חשוב גם לומר – כאשר תמכנו בפרויקטים מעוררי מחלוקת, היה רעש וצלצולים – ובסוף כלום לא קרה. לא צריך להיבהל יותר מדי..." "כולנו כרגע יכולים להיות גם על סף תהום. יכול להיות. אז בגלל זה – כל מה שאני ואתה מדברים עליו עכשיו, יכול להיות שבשבוע הבא זה כבר לא יהיה רלוונטי..." – "כן. כל מה שדיברנו יכול להשתנות בשבוע הבא. אז הכול בערבון מוגבל."

אני שוב שותק.

- "אנחנו לא מוותרים על דוקו. נגייס כסף מבחוץ, נשרוד את התקופה הזאת."

לא יודע אם היא אומרת את זה לי או לעצמה, אבל אני מאמין שזה חשוב לה.
 ואז היא שואלת אותי, כמעט בהפתעה:

- "כמה ילדים יש לך?"

אני מגחך. "שניים. לא בטוח שאוכל להביא עוד במצב הנוכחי." (מנסה להצחיק, ומבין שזה נשמע דרמטי מידי).
 "קיוויתי לצאת טיפה מעודד מהשיחה הזאת," אני ממשיך.

- "העידוד היחיד שאני יכולה לתת – הוא שאנחנו עדיין קרן דוקומנטרית, ואנחנו נעשה הכל כדי להמשיך לעשות דוקו ולתמוך ביוצרים. גם אם נצטרך להיות עוד יותר יצירתיים כדי לשרוד."

אמרתי לה תודה. באמת – תודה על מה שהיא עושה.

- "אין על מה... חבר, אנחנו צריכים להחזיק ידיים ולהילחם על הדוקו."

אני יוצא מהשיחה. לא בטוח אם אני יותר מעודד – או פשוט קצת פחות מבולבל. הראש שלי צועק שזה הזמן לאגד את כל היוצרים, לפעול, להיאבק על מה שנכון. אבל אני מוסח, מסרטון שרץ לי על המסך. 

המוח חוזר שוב להתנחם בחופשה שרכשתי בכסף שאין לנו, רק כדי לברוח אל נוף אירופאי יפה מדי – מהצרות שאכן כן יש לנו. מפוצץ בתחושת אשמה וחרדה פריבילגית. הולך לישון, ומתעורר באמצע הלילה מהצליל של אפליקציית פיקוד העורף –  "צבע אדום", מהצד השני של העולם. לא מצליח להירדם. חושב על הילדים, על הארץ, על המלחמה, על אשמה, תוהה – על העתיד, על אנשים, תוהה על קולנוע ועל דברים חשובים יותר מקולנוע, על הבחירה ליצור סרטים דוקומנטריים. תוהה על הכותרת "במאי צעיר העוסק בתחום", האם זה עוד יהיה רלוונטי? אני מריץ את כל האפשרויות:
במאי צעיר שמנסה לעסוק בתחום
במאי לא צעיר שמנסה לעסוק 
צעיר שלא עוסק 
ותיק שלא עוסק בכלל
ותיק

משם, עולם החרדות ממשיך כמובן לחגוג ולהשתולל.

ובסוף החלטתי, כראוי לבמאי שבי, לאמץ רעיון שכרגע נראה שאין לו שום בסיס במציאות – להיאחז בו, ולרדוף אחריו תוך ויתור כלכלי, זוגי, הורִי, משפחתי, פוליטי – ולהאמין שאני אהיה: במאי ומפיק בעל אומץ ויכולת השפעה על המציאות, וותיק העוסק בתחום, בהצלחה מרובה...

ואז הספקן שבי מגחך עמוק בפנים –  בזמן שאני אוכל את התמר האחרון שנותר לי משקית ניילון מקומטת, וגולל בטלפון באתרי חדשות שמציעים לי ידיעות מדכאות במיוחד, השזורות יחד עם פרסומות לביטוח חיים ורילוקיישן. 

צילום התמונה: ברכה זיסמן כהן

מעיין שורץ 
במאי, צלם ומפיק קולנוע דוקומנטרי, בוגר המחלקה לקולנוע במכללת ספיר (2016) ויליד נווה שלום – ואחת אל סלאם. סרטיו, בהם "ילדי השלום" (כאן 11, דוקאביב), "חבר שלי, יניב" (Yes דוקו, IDFA) ו"לשחק חולשה" (קולנוע דרום), הוקרנו בפסטיבלים בינלאומיים, זכו בפרסים ושודרו בערוצים מובילים כמו BBC, DW ו-ORF. לצד יצירתו הקולנועית, הוא מקיים הקרנות חינוכיות ברחבי   ישראל ובעולם. בימים אלה הוא מביים ומפיק מספר פרויקטים.

צילום התמונה: אמיל סלמן