התערוכה התקיימה במוזיאון יפו העתיקה

בהשתתפות
גאיה פולק, יובל זוהר, ליזי עטיה, לירון פין, מרטין ברננדו רודריגז, נוי ח'גבי, נופר אליאס טסמה, נסרה אזברגה, עולה אלקרינאוי, רום אלקאדי, שרי ברוך

התערוכה הקבוצתית "כאן ועכשיו" מרכזת מבחר עבודות של בוגרות בית הספר לאמנות חברה ותרבות מכללת ספיר. העבודות נעות במגוון של טכניקות: ציור, פיסול, מיצב וידאו ומיצב, כאשר, כשם התערוכה, הן עוסקות במה שמתקיים כרגע בהווה. מאז ומעולם, אמנים הגיבו ביצירתם לעולם בו הם חיים, ואמנות טובה מלמדת גם אותנו על העולם שבו אנו מתקיימים. גם בתערוכה זו, צפייה בעבודות מאפשרת לקבל תחושה של רוח הזמן, ושל החומרים מהם מורכבת המציאות שלנו: תרבות פופולרית, זהות, מגדר, אהבה, כעס, משפחה ומסורת. דרך העבודות, בוגרות ספיר מבקשות ללמד אותנו על עולמנו הפנימי והחיצוני.  
 
על האמניות המשתתפות
גאיה פולק מציירת בהשקעה דייקנית ובצבעי פסטל מושאי יופי מעט מעוותים, מתוך צילומים שצולמו בטלפון הסלולארי. היא מציגה תשומת-לב ציורית שמקורה בהתבוננות עומק למדנית.

נופר אליאס טסמה מציירת בעזרת לוח גרפי ומסך אייפד. ציוריה הדיגיטליים מתארים סצנות וחוויות אישיות-נשיות מחיי היום-יום שלה כאם, אשר נצבעות גם בצבעי המטען החברתי-עדתי שהיא נושאת עימה.

נוי חג'בי מציירת בסדרת הציורים 'סאיאט-אקומה' דימויים היברידיים – מעין יצורי כלאיים הלקוחים מתוך עולם האנימה היפנית ומתוך סיפורי השדים ממסורת העדה התימנית שהיא משתייכת אליה.

ליזי עטיה מציירת דימויים אקספרסיביים במשיחות מכחול שחורות, מהירות ובוטחות. בדימויים נראות נשים חזקות כמו-גם צורות אמורפיות לא-תיאוריות, המשולבות יחדיו לכדי ציורים גדולים ומרשימים.

שרי ברוך מציגה מיצב עבודות וידיאו פרפורמנס של כוריאוגרפיה גופנית-נשית, המבטאת מצב של  'סף' מתמשך- תחושה של גבול, קצה ומפתן. עבודה שהיא ספק מחול, ספק גוף על גג תל אביבי בין רצפת הזפת והשמיים.

עולא אלקרינאוי מציגה מיצב וידיאו נטול קול, בו נוכחים הבידוד, הבדידות והדממה. היא מציעה לצופים לבודד את עצמם בתוך חלל שחור וחשוך הניצב באמצעו של החדר, על מנת להקשיב לקול נשימותיה.

יובל זוהר מפרקת ומרכיבה מחדש דימויים הלקוחים מסרטי אימה שונים, ויוצרת מהם אלמנטים חדשים כגון סרטי וידיאו קצרים ופסל. בריכוז אינטימי היא מציירת פריימים מתוך הסרטים, כאשר היא מפתיעה ומתעתעת בתחושת ביטחונו של הצופה בעת הצפייה בעבודות.  

רום אל-קאדי מציגה סדרת סרטים בשם "זאת אני", בהם חושפות את סיפור חייהן שבע נשים בדואיות שנישאו כקטינות בנישואי בוסר. באומץ ובגילוי לב הן מספרות את סיפורן, שעוסק בתחושת חוסר האונים, במקומן המוגבל כנשים ובמקומם של הגברים במשפחה ובקהילה המסורתית הפטריאכלית.

נסרה אזברגה פועלת תחת מגבלות החברה הבדואית המסורתית. במיצב הוידיאו הפואטי שלה, "נושמת חופש", היא מציגה סרטי וידיאו בהן מוצגת בדממה פסטוראלית, לכאורה, סובלימציה של חוויותיה כאישה רווקה – כאשר קול שירתה בערבית עוטף ברכות את החלל.

מרטין ברנרדו רודריגז עובד לפרנסתו כפועל בניין באתרי שיפוצים, וביצירתו הוא עוסק באסתטיקה הסתמית לכאורה של אתרי שוליים חברתיים. במערך העבודות שלו בפיסול וברישום הוא מתאר את אנשי המלאכה האנונימיים, כאשר הוא נשען על חומרים, אסתטיקה ופרקטיקות יצירתיות ויצרניות השאולות מתוך אתר הבנייה.

לירון פין יצרה דה-קונסטרוקציה עמוקה ומרובדת של נוף נפשי ונוף ממשי. תוך פירוק מראות נוף על-פי שעות היום השונות או על-פי הסקאלה הצבעונית, היא ליבדה ידנית את מראה הנוף בעמלנות תובענית. המיצב שלה כולל אוהל לבוד עבור יחידה של מראות נוף בשעות יום ואור שונות, אשר ניתן לשהות בו ולהשקיף מתוכו אל עבר מראה אופק נוף מלובד ומפורק