התערוכה מתארחת בגלריית טרומפלדור: מרכז אמנות רחוב, טרומפלדור 19, העיר העתיקה באר-שבע של המחלקה לאמנויות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב
אמנית: מירב הימן
אוצרת: שירה פרידמן
העבודות בתערוכה משתייכות לתקופה המוקדמת ביצירתה של מירב הימן, ומתארות מצבי קיצון ואבסורד במרחבים ציבוריים ובחללים ביתיים אינטימיים.
העבודות חושפות את גבולותיה של האינטימיות, משרטטות את תוואי הקשרים האנושיים ומדגישות את הפגיעוּת האנושית ואת התלות האנושית ההדדית. המפגשים המתועדים בהן מפנים תשומת לב לזיקה שבין אינטימיות, כוח ונורמות חברתיות. בעבודתה מרבה מירב הימן לבחון באמצעות המבע הצילומי מערכות יחסים אנושיות בין בני-זוג ובתוך משפחות, ולעסוק בשאלות של אינטימיות וזרות, מפגש ונתק.
בסדרה גני עדן מלאכותיים (2008) מוצגים מתחמי "חיק הטבע" המשרים תחושת אקזוטיקה זולה ודלה. המצולמים לבושים בבגדים התואמים את האתרים באופן מגוחך. בכך מבליטה הימן את תחושת הזיוף והעליבות של תרבות הפנאי, ואת תאוות האסקפיזם בעידן של תרבות הצריכה. לצד זאת, היא מציינת כי היא חשה גם אמפטיה לנוכח תחושת הבדידות והצורך האנושי להשתייך ולהיטמע גם באתרים כאלה. מעניין לחשוב על הסדרה בהקשר של התצלומים המוכרים מראשית המאה העשרים, שבהם הצטלמו אנשים על רקע מסכים מצוירים שהציגו מקומות אקזוטיים או נופים אידיאליים. מבעד לעדשה של הימן ניכרת הביקורת לאקזוטיזציה של התצלומים הללו ולניכוס תרבויות ונופים כאקט קולוניאליסטי.
הסדרה אחות רחמניה (2000) נוצרה לפני פריצת הרשתות החברתיות לחיינו. הימן בחנה בה את "אינטימיות האינסטנט" שהמדיום האינטרנטי אפשר ועודד מאז ראשיתו: היא שוחחה בצ'אט עם גברים ונשים מזדמנים ברשת והזמינה אותם לארוחת ערב שבישלה עבורם. כמה מן הארוחות התקיימו באינטימיות ביתית, ואחרות - בחללים ציבוריים. התיאורטיקנית שרה אחמד, שבחנה את הפוליטיקה של אינטימיות וזרות, ציינה כי מפגשים אינטימיים בין זרים יכולים הן לערער גבולות נורמטיביים והן לשכפל ולבצר היררכיות קיימות. (Ahmed, s. strange encounters. 2000.)
במיצב הווידיאו בית הבליעה (2002) חוקרת הימן את היחסים האנושיים באמצעות הפיקטיבי והמומצא. המשתתפים בו היו זרים לה (וזה לזה), ועובדה זו הבליטה את תחושת חוסר המוצא ואת הדחף האנושי לחפש גאולה במפגש. המשתתפים התבקשו להגיע לאתר הצילום בלבוש בצבע מסוים, לאכול באופן טבעי ולסיים את הארוחה בתוך עשרים דקות בלי לדבר זה עם זה. הארוחות שצולמו מוקרנות במהופך, לאחור, ובכך מודגשות תחושות הבדידות והנתק. שם העבודה מתייחס לתהליך האכילה הגופני-ביולוגי, אך אולי גם לבית הבליעה של כלי נשק. ייתכן שיש בכך משום רמיזה ליחסים משפחתיים, העלולים להיעשות אלימים ומנוכרים.
בעבודת הווידיאו סלון, מטבח, חדר שינה, חדר ילדים, (2013). בוחנת הימן יחסי כוחות ואינטימיות בתוך המשפחה דרך המשלת סיטואציות יומיומיות מורכבות לתרגיל אקרובטי מתמשך. אלה וגם אלה, היא אומרת כביכול, דורשים מיומנות, אמון, שיתוף פעולה, גמישות וחוסן.
