בשבוע שעבר (ד') נפתחה תערוכה חדשה של בית ספר לאמנות - אחות רחמנייה, המציגה את עבודותיה של האמנית מירב הימן. אוצרות: שירה פרידמן.

התערוכה מתארחת בגלריית טרומפלדור של המחלקה לאמנויות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, בעיר העתיקה באר-שבע.

העבודות בתערוכה משתייכות לתקופה המוקדמת ביצירתה של מירב הימן, ומתארות מצבי קיצון ואבסורד במרחבים ציבוריים ובחללים ביתיים אינטימיים.
העבודות חושפות את גבולותיה של האינטימיות, משרטטות את תוואי הקשרים האנושיים ומדגישות את הפגיעוּת האנושית ואת התלות האנושית ההדדית. המפגשים המתועדים בהן מפנים תשומת לב לזיקה שבין אינטימיות, כוח ונורמות חברתיות. בעבודתה מרבה מירב הימן לבחון באמצעות המבע הצילומי מערכות יחסים אנושיות בין בני-זוג ובתוך משפחות, ולעסוק בשאלות של אינטימיות וזרות, מפגש ונתק.

בסדרה גני עדן מלאכותיים (2008) מוצגים מתחמי "חיק הטבע" המשרים תחושת אקזוטיקה זולה ודלה. המצולמים לבושים בבגדים התואמים את האתרים באופן מגוחך. בכך מבליטה הימן את תחושת הזיוף והעליבות של תרבות הפנאי, ואת תאוות האסקפיזם בעידן של תרבות הצריכה. לצד זאת, היא מציינת כי היא חשה גם אמפטיה לנוכח תחושת הבדידות והצורך האנושי להשתייך ולהיטמע גם באתרים כאלה. מעניין לחשוב על הסדרה בהקשר של התצלומים המוכרים מראשית המאה העשרים, שבהם הצטלמו אנשים על רקע מסכים מצוירים שהציגו מקומות אקזוטיים או נופים אידיאליים. מבעד לעדשה של הימן ניכרת הביקורת לאקזוטיזציה של התצלומים הללו ולניכוס תרבויות ונופים כאקט קולוניאליסטי.

הסדרה אחות רחמניה (2000) נוצרה לפני פריצת הרשתות החברתיות לחיינו. הימן בחנה בה את "אינטימיות האינסטנט" שהמדיום האינטרנטי אפשר ועודד מאז ראשיתו: היא שוחחה בצ'אט עם גברים ונשים מזדמנים ברשת והזמינה אותם לארוחת ערב שבישלה עבורם. כמה מן הארוחות התקיימו באינטימיות ביתית, ואחרות - בחללים ציבוריים. התיאורטיקנית שרה אחמד, שבחנה את הפוליטיקה של אינטימיות וזרות, ציינה כי מפגשים אינטימיים בין זרים יכולים הן לערער גבולות נורמטיביים והן לשכפל ולבצר היררכיות קיימות.  (Ahmed, s. strange encounters. 2000.)

במיצב הווידיאו בית הבליעה (2002) חוקרת הימן את היחסים האנושיים באמצעות הפיקטיבי והמומצא. המשתתפים בו היו זרים לה (וזה לזה), ועובדה זו הבליטה את תחושת חוסר המוצא ואת הדחף האנושי לחפש גאולה במפגש. המשתתפים התבקשו להגיע לאתר הצילום בלבוש בצבע מסוים, לאכול באופן טבעי ולסיים את הארוחה בתוך עשרים דקות בלי לדבר זה עם זה. הארוחות שצולמו מוקרנות במהופך, לאחור, ובכך מודגשות תחושות הבדידות והנתק. שם העבודה מתייחס לתהליך האכילה הגופני-ביולוגי, אך אולי גם לבית הבליעה של כלי נשק. ייתכן שיש בכך משום רמיזה ליחסים משפחתיים, העלולים להיעשות אלימים ומנוכרים.
בעבודת הווידיאו סלון, מטבח, חדר שינה, חדר ילדים, (2013). בוחנת הימן יחסי כוחות ואינטימיות בתוך המשפחה דרך המשלת סיטואציות יומיומיות מורכבות לתרגיל אקרובטי מתמשך. אלה וגם אלה, היא אומרת כביכול, דורשים מיומנות, אמון, שיתוף פעולה, גמישות וחוסן.

מיקום התערוכה: גלריית טרומפלדור - מרכז אמנות רחוב, טרומפלדור 19, העיר העתיקה באר-שבע
שעות פתיחת הגלריה: ימים א'-ה' 8:30 - 19:00, יום ו' 8:30 - 12:30

הכניסה חופשית

מידע נוסף שיכול לעניין אותך

נציבות  לשותפות ומגוון
ד"ר האמה אבו-קשק, חברת סגל בכירה במכללה, נבחרה לנציבה ויועצת הנשיא לשותפות ולמגוון, וגב׳ הגר שלמה נבחרה לממונה על שותפויות ומגוון במכללה האקדמית ספיר. הנציבות תוביל את קידום השוויון והגיוון בספיר, כחלק מהמחויבות המתמשכת של המוסד ליצירת סביבה אקדמית מכילה. ד"ר האמה אבו-קשק סיימה את לימודיה בהצטיינות, את הדוקטורט והפוסט-דוקטורט עשתה באוניברסיטת בן-גוריון וכיום מכהנת כמרצה בכירה במחלקה לתקשורת ומנהלת מעבדת יזמות במקצועות הבריאות. תחומי המחקר שלה כוללים בינה מלאכותית (AI), מדיה חדשים, פערים דיגיטליים, אקטיביזם דיגיטלי ולמידה דיגיטלית.
תרבות ישראלית ושגרת חירום: לנרמל את הדחק
הספר "תרבות ישראלית ושגרת חירום: לנרמל את הדחק" - Israeli Culture and Emergency Routine: Normalizing Stress בעריכת ד"ר ורד וייס, עירית רונן וד"ר אבנר דינור, ראה אור בהוצאת לקסינגטון שבארה"ב. הספר הוא אסופת מאמרים ראשונה מסוגה, שנכתבה בידי חוקרים וחוקרות מהמכללה האקדמית ספיר בעבר ובהווה. מלבד העורכים, אפשר למצוא בו מאמרים מאת ד"ר מוטי גיגי, ד"ר חיים חי ביטון, פרופ' נורית גרץ, פרופ' עמרי הרצוג, ד"ר אילריה שטילר טימור וד"ר יעל שנקר. הספר מפנה זרקור למאפיינים, למגמות ולאפשרויות היצירה, המתקיימות בתרבות הנוצרת בחסות שגרת החירום הישראלית הקבועה.