אלון גור אריה, במאי ("המוסד"), מרצה (איפה לא) ובגדול אנציקלופדיית קולנוע מהלכת, מספר כאן על האיחוד הכל כך מתבקש בין שתי ההמצאות הגדולות של המאה ה-20: המכונית והקולנוע.

***
הכול התחיל – לא נעים להודות – בגלל ישבן שלא נכנס לכיסא. אדם בשם ריצ'רד הולינגשד, שאימו סבלה מעודף משקל ולא הצליחה להידחס לכיסאות של הקולנוע המקומי, חשב לעצמו: "מה היה קורה לו היינו מצליחים להקרין לאנשים סרטים מבלי לצאת מכיסא המכונית, שכבר הותאם להם?"

קולנועים תחת כיפת השמיים כבר היו קיימים אז. מכיוון שהאולמות בתחילת המאה העשרים לא היו ממוזגים, דרייב-אינז מאולתרים לימי הקיץ הוקמו עוד בימי הסרט האילם. אבל הולינגשד היה הראשון שלקח את זה ברצינות. ביוני 1933 הוא סרטט, תכנן ובנה את הדרייב-אין הראשון בעולם. הוא רשם את זה כפטנט, בתקווה שכל מי שיפתח כזה מתחם יצטרך לשלם לו (מה שלא קרה, לצער צאצאיו ולשמחת המתחרים).
    
הגישושים הראשונים למתחם מתאים היו בתחנות דלק. מקום שבו אנשים ממילא תקועים בתוך רכבם בתור למשאבה. מכיוון שחוויית הקולנוע יכולה להתקיים גם בלי חוויית התדלוק, פושט הרעיון להקרנת סרטים במתחמים שהוקמו במיוחד – והיו הרבה כאלה, כי מה צריך כדי להקים דרייב-אין? מגרש ריק, מסך ותא הקרנה.
בימים שמחירי האדמה היו זולים, כדי לעשות כסף מהיר יכולתם להקים דרייב-אין בחצר של ההורים. מאוחר יותר הבינו היזמים שהכסף הגדול באמת נמצא בפופקורן ובמשקאות הקלים (ומי שממש השקיע – קנה מכונת ברד). בזמן מלחמת העולם השנייה פעלו כבר מאות מתחמים ברחבי ארצות הברית. הבריחה מהמציאות לקולנוע הייתה בילוי מועדף ויכולתם לצפות בסרט גם באחת ובשלוש בלילה, עד שעת הזריחה.

תור הזהב הוא תור ארוך של מכוניות

בשנות החמישים והשישים תאגידים ואנשי עסקים נכנסו לתחום והוקמו אפילו רשתות דרייב-אין. המלחמה האמיתית היתה על האדמה, שהפכה יקרה ככל שהתקרבו לשכונות מגורים. המתחמים המרוחקים שרצו לשרוד נאלצו להשקיע בשלטי ניאון עצומים, כדי לפתות נהגים להגיע ולצפות בסרט.

המלחמה על כמות הצופים יצרה תופעות משונות. למשל, מכיוון שמהירות הקול איטית ממהירות האור ובגלל מרחקן העצום מהמסך, השורות האחרונות היו מקבלות את התמונה לפני הסאונד. במילים אחרות, כשהמצלמה כבר הופנתה לשחקנית שענתה, עדיין שמעו את שאלת השחקן. הנסיונות לפתור את הבעיה היו מוזרים: חניה עם מסך אישי לכל רכב (אלומת האור פוצלה למסכים אישיים באמצעות סדרת עדשות), או רמקולים קבורים באדמה שהשמיעו קול חזק מתחת לכיסא של הנהג. הפתרון שהתקבל לבסוף היה עמוד ליד כל מכונית ועליו רמקול שאפשר לתלות על החלון, וכשהסרט נגמר – לגלות שנסעת עם הרמקול וקרעת את החוט.

יתושים מציקים לכם? תוכלו לשכור רשת ולכסות את הרכב. היו מקומות שהציעו נר ריחני ואפילו ריסוס די-די-טי לפני תחילת הסרט.
כדי להילחם בחום הקיץ, היו מי שהחדירו צינור אוויר קר לרכב דרך החלון. הבעיה הייתה שעכברושים אהבו ללעוס את הצינור ולגור בתוכו. דמיינו את עצמכם יושבים בסרט מדע בדיוני וברגע שמופיע שם הסרט, "פלישה מהחלל", עפים עכברושים לתוך המכונית.

מלחמת הגימיקים

כשהצפייה המשפחתית החלה לעבור למכשירי הטלוויזיה, מתחם הדרייב-אין מיתג את עצמו מחדש כבילוי משפחתי עם תוספות מיוחדות: שירותי כביסה, מגרשי משחקים, רכבות הרים קטנות, בריכה עם סירות לילדים. היו מתחמים אחדים עם מסלול מורחב לנחיתת מטוסים קטנים שהגיעו לצפות בסרט – רק שיבואו. במתחמים מסוימים, במקום שהצופים יצאו מהרכב לקנות אוכל, המלצריות היו מגיעות על גלגליות.

הקרב היה קשה אבל הטלוויזיה ניצחה, והדרייב-אין שוב המציא את עצמו מחדש – מבילוי לכל המשפחה לבילוי לצעירים שמעוניינים בהפוגה מהמשפחה.

מפיקי הקולנוע יצרו ז'אנרים משגשגים של סרטי תיכון, מכוניות מהירות וסרטי חוף. העלילה לא הייתה חשובה – מה שחשוב היה פוסטר סקסי, וטריילר נועז שמופיעות בו בנות בחזיות או בביקיני. סרטים שהופקו במיוחד לזוגות ברכב חונה התאפיינו בנושאים שחזרו על עצמם: נוער מורד, סרטי מפלצות וזומבים, סרטי חלל או כל שילוב של אלה. הינה כמה תרגומי שמות של סרטי דרייב-אין אמיתיים שהוקרנו בשנות החמישים והשישים: "תיכון החתולים מהגהינום" (עם חתול מהגהינום + חזיה), "הייתי טינאייג'ר פרנקנשטיין" (בחורה צורחת ברכב שחונה בדרייב-אין), "מסיבת פיג'מות" (פיג'מות), "החבורה הלוהטת" (מכונית וחזיה), "חבורת האופנוענים" (אופנוע, חתיכים), "המוח מכוכב ארוס" (מוח גדול מהחלל כובש את העולם), "המפלצת מהגהינום הירוק", "ילדה בורחת מהבית", "הטינאייג'ר מהחלל", "המפלצת הנקבה הלא תיאמן", "השטן ממאדים", "היצור חסר הרחמים", "אנשי התנין" (מחזמר).

כדי למשוך את הקהל היו עורכים תחרויות "מי מוכן להקבר חי?" או "מי מתחפש לגופה?". במקרה הגופה, הפרס הראשון היה תרנגולת קפואה. נשמע בלתי חינוכי? אין פרסום טוב יותר מאזהרה של הכומר המקומי שלא ללכת לסרט, בציון שמו.
היו סרטים שהקדימון שלהם הזהיר את הצופים שלא לצפות בהן כי הם מסוכנים למוח האנושי, או כל תירוץ אחר שגרם לצופים להרגיש אמיצים. בסרט "סימן השטן" (1970) פשוט חילקו לקהל שקיות הקאה.

הקולנוע מתפשט

בשנות השבעים והשמונים, עם שגשוג מכשירי הווידאו הביתי, גם הצעירים העדיפו להשאר בבית. כדי לשרוד, נאלץ הדרייב-אין להשתמש בנשק יום הדין: פורנו. השכנים התלוננו על כך שבזמן נסיעה בכביש הסמוך, ילדיהם זוכים להצצה בשד ענק, ומצב זה עשוי לגרום לתאונה. את הדרייב-אין היחיד שפעל בישראל (גני התערוכה 1973–2000) ליוו סיפורים על כך שבעלי הרכבים היו עוצרים בשולי נתיבי איילון וצופים בסרט מלוכלך, והיו מי שהבאו שמיכת פיקניק לגבעת האוניברסיטה כדי לא לשלם על כרטיס.

בינתיים הווידאו הפך לזול, האדמה ליקרה, המכוניות לקטנות והקניונים והקומפלקסים השתלטו על אולמות הקולנוע. את הדרייב-אין יכולתם למצוא בעיקר בסרטים שהתגעגעו אליו:
בסרט "גריז" (1978) ג'ון טרבולטה ואוליביה ניוטון ג'ון מגיעים לדרייב-אין כדי לצפות בסרט האימה "הבועה".
בסרט "בחזרה לעתיד 3" (1990) מרטי מקפליי דוהר עם מכונת הזמן לתוך מסך דרייב-אין שמתחתיו ציור של אינדיאנים דוהרים. כשהוא מצליח לנסוע בזמן לעבר, הוא מגלה שבמקום השלט דוהרים לעברו אינדיאנים אמיתיים. הדרייב-אין הוקם במיוחד לצורך הפקת הסרט.
בסרט "טוויסטר" (1996) טורנדו משתולל בקולנוע דרייב-אין בזמן שמקרינים בו דווקא את "הניצוץ".
סרט הקולנוע של כוכב הילדים הפופולרי פי ווי הרמן (1980) מסתיים בסצנת דרייב-אין גדולה שבה הוא צופה בסרט על חייו. בכורת הסרט נערכה בדרייב-אין כדי למתג אותו כחוויה משפחתית.
הגדיל לעשות מל ברוקס, שהקרנת הבכורה של הפרודיה שלו, "אוכפים לוהטים" (1973), נערכה בדרייב-אין שהכניסה אליו הייתה ברכיבה על סוסים.
לאחרונה הצטרף לרשימה טרנטינו כשהציב את הקראוון של בראד פיט ב"היו זמנים בהוליווד" (2019) מאחורי קולנוע דרייב-אין "ואן נויס", שהיה האחרון מסוגו בלוס אנג'לס.

היי דפינישן וקורונה

בעשור האחרון החלו להיפתח עוד ועוד מתחמי דרייב-אין ברחבי ארצות הברית, חלקם משופצים ואחרים נבנו במיוחד. הפעם המקרן דיגיטלי, פס הקול משודר דרך ערוצי הרדיו של הרכב (מה שמאפשר הקרנה על מסכים שונים בו-בזמן). יש כאלו שמונעים באמצעות פאנלים סולריים או טורבינות רוח, אחרים מדגישים את החווייה המשפחתית ונותנים לילדים עד גיל 12 להיכנס בחינם.
הקולנוע מומחה בלחטוף זעזועים ולהתארגן מחדש. זה קרה כשהסרט האילם למד לשיר, זה קרה עם המצאת הטלוויזיה, וזה קורה כעת, כשמשבר הקורונה סגר את האולמות המסורתיים. אנחנו עדיין בשלבי גישוש, אבל הדרייב-אין תופס תאוצה, גם בישראל כמו בעולם.

סיפורנו התחיל בישבן שלא נכנס לכיסא, והוא עדיין נכתב. רוצים להיות חלק ממנו? הזיזו את ישבנכם לרכבכם, סעו לשער תקשורת של מכללת ספיר, שם יוקרנו סרטי פסטיבל דרום 2020, וצפו בסרט בדרייב-אין שהוקם במיוחד לשם כך במגרש החנייה הענקי. ועשו את  זה מהר, לפני שייגמר הפסטיבל. ועוד דבר אחרון – גם כשאתם נרגשים נורא מזה שאתם חלק פעיל מההיסטוריה המטורפת של הדרייב אין – אל תשכחו לכבות אורות המכונית כדי לא לגמור את המצבר.

אלון גור אריה הוא במאי ותסריטאי "המוסד", "מבצע ביצה"ו"המוסד הסגור". שימש ככותב ראשי ובמאי בערוץ הילדים, ערוץ עשר ובסדרות טלוויזיה רבות, מרצה על קולנוע בקתדרות, סינמטקים ואיש מצחיק בפני עצמו.
גור אריה בויקיפדיה