עדי קוגלר

בת 28, גרה ברמת השרון. לקראת סיום תואר שני בספרות עברית במסלול הכתיבה היצירתית באוניברסיטת בן-גוריון. בעלת תואר ראשון בחינוך ותיאטרון־מחול.
עובדת כאשת תוכן ומנגישת דיגיטל לאנשים בעלי מוגבלויות באגף הדוברות של עיריית רמת השרון. בימים אלו עובדת על כתב יד ראשון, הכולל מסות, פרוזה ושירה.

מתי התחלת לכתוב?
אני חושבת שקשה לשים את האצבע על נקודת זמן מסוימת. הרי מהי כתיבה, אם לא סיפור? וסיפורים התחלתי לספר (לעצמי ולסביבה) החל מהגיל בו רכשתי שפה בסיסית. סיפורי-משחק, סיפורי-לפני-השינה, סיפורי-אין-ברירה-חייבים-לצחצח-שיניים... במובן מסוים, אנחנו מוקפים סיפורים ורעיונות תמיד. קטנים כגדולים. את הא'-ב' רציתי ללמוד כדי להעלות אותם על הכתב, לתעד אותם – ואז גם אינסופיות השפה נפערה בפניי. זה קרה לקראת כיתה א', ואז הייתי מלווה את הציורים בשירים או סיפורים קטנים, שהלכו וגדלו ועמקו (אך לפעמים לא בהכרח) עם הזמן. הראשון בהם היה יצירת המופת "עונש הו עונש אכזר".

מה ההשראה שלך לסיפור?
אני לא יודעת אם הייתי מכנה את זה בהכרח "השראה", אבל מה שהכי מניע אותי לכתיבה בדרך כלל אלו זיכרונות. לא בהכרח כאלו שאני זוכרת מדויק, ובדרך כלל גם לא בהכרח זיכרונות שלי – אלא הד.נ.א של חווית הזיכרון. כולנו זוכרים זיכרונות, ובמידה מסוימת עשויים מהם; והאוניברסליות שבחוויית ההיזכרות, ניתוח הזיכרון וההקבלה שלו אל ההווה מייצרת לא רק סיפור – אלא גם את האפקט האהוב עליי בחוויית סיפור וקריאת סיפור, והוא החיבור האנושי הבלתי-אמצעי בין הקוראים וביני. גם אם רגע קודם היינו זרים מוחלטים.

ספר שהשפיע עלייך ולמה
אפתח את התשובה ברמאות קלה – הטקסט שהכי השפיע עליי בשנים האחרונות הוא מסה של נורית זרחי, "החומר הבלתי נעתר". כל מי שמכיר אותי יודע עד כמה המפגש עם המסה הזו הסעיר אותי. בעקבותיה קראתי את כל כתביה של זרחי, ואני חושבת שהאהוב עליי בהם הוא "אוטוביוגרפיה של דלת". נורית היא בעיניי אומנית הזיכרון; אומנית התנועה בין "החוץ" ובין "הפנים", היכולת לזקק רגעים זעירים לכדי איזו אינטימיות אוניברסלית מלאת פרטים קטנים, שרק בטקסטים שלה פגשתי. כשאני קוראת את הטקסטים שלה, אני מרגישה כאילו אנחנו מכירות מזמן. מכירות באמת.

למה בחרת בסיפור הזה לתחרות?
נושא התחרות השנה, "עת לחבוק ועת רחוק מחבק" הרגיש לי מדויק מאוד לנושא אותו אני חוקרת בטקסט הזה – ההתמודדות עם התהומות הגלומים בתוכנו. הדמויות בטקסט הזה, המסופר כזיכרון בגוף ראשון, פוסעות בין רגעים מנותקים מאוד ורגעים מחוברים מאוד, על כל המשתמע מכך; וזהו, בעיניי, בדיוק הדיסוננס בין הרגעים בהם אנחנו פוסעים לבד בתוך עצמנו, ובין הרגעים בהם אנחנו מושיטים יד לאנשים אחרים - בין אם כדי שיוציאו אותנו רגע החוצה מתוך עצמנו, ובין אם להפך – כדי לחבוק אותם ואת התהומות שלהם.

מקומות שלא נועדו למגורי לבבות

אין דברים ריקים בעולם. תמיד יש משהו "בתוך". אם יש בור, יש בו אוויר; אם הוא עמוק, יש בו חושך. דפנותיו עשויות חול, או בטון, או לבה, או שרירים. גם אם השרירים פצועים; גם אם הפצעים לא נראים לעין ורקמות הגוף שלמות. אפשר לדעת שהם שם; את הנפילה פנימה אל תוכנו קשה לפספס.
כשהייתי ילדה הייתי חושבת המון אם יש עוד אנשים חוץ ממני בעולם, שהקיום שלהם הוא בתעופה מתמדת. אני קמה בבוקר ועפה, שותה שוקו ועפה; הולכת לשיעור ספורט וחוג בלט ועושה כפיפות בטן על הרצפה או האספלט ועפה, יושבת בשיעור תנ"ך, בספרייה, בחדר המשחקים עם אחי, בגינה השכונתית, עפה, עפה, עפה.
תעופה היא לא עניין ליניארי. אף אחד לא אמר אף פעם שהיא חייבת להיות מעלה; זו לא ברירת המחדל. כדי לטוס מעלה, המציאו מטוסים; אבל כדי לעוף מטה, צריך רק לפרוש את הידיים לצדדים ולכוון את הלב קדימה. אין צורך אפילו לחפש תהום; היא נמצאת ממש בתוכנו.

*

יוני 1998 – שדה לחמניות:
הלב שלי נמצא במכולת.
הוא פועם בין מדפי הפסטה והדובשניות. אני יכולה להרגיש אותו ממרחק שניים וחצי קילומטרים; הפעימות שלו חוצות את בית הספר, את הבית של טל הגאונה, את הדואר הנטוש ואת המתנ"ס של חוג המחשבים. אני ממששת את הבטן שלי בסביבות איפה שאני חושבת שהוא אמור להיות; והיא כואבת געגועים.
בשבוע שעבר הגיעה משאית חדשה לכניסה של המכולת של חיים. אף פעם לא ראיתי כזו קודם – כשהיא פערה את גבה, במקום קומות-קומות של שקיות שוקו - היו בה פרחים. שורות של פרחים צהובים, מבריקים; עם אדניות חומות נוצצות, בית סוללה - ותווי פנים.

מאותו היום חלמתי על פרחים. כבר לא החרציות שבשדה ליד הבית; פרחים נוצצים עם סוללות פועמות ופנים. הלכנו משם לפני שהספקתי לבדוק אם הם יכולים לדבר; העיניים שלהם נראו מלאות כל כך. ביום ההולדת השישי שלי עצמתי עיניים וביקשתי חזק; וכשפקחתי – אדנית פלסטיק פעמה בידיים שלי.
ברחתי מהאורחים שבסלון; מהעוגה, מהמשאלות. רצתי לחדר וסגרתי את הדלת.
הנחתי את הפרח שלי על השטיח הלבן ופקחתי עיניים. הוא הסתכל עליי וזהר; מקרוב, האישונים שלו התלכדו בשלי במבט יציב של פרח.
"שלום," לחשתי. "גם אתה אמיתי רק בכאילו?"
מקרוב, שולי אישוניו התקשקשו כטוש השחור בחוג אמנות. זוהר מבטו היציב קפא, והאוויר בחדר גם.
שכבתי על השטיח. הערב ירד; החדר התכסה חושך שלא הואר גם בזוהר הפלסטיק של עיני הפרח שלי. פרח פלסטיק וילדה מפלסטיק.
שבוע אחר כך אחי ואני רבנו על השלט של הטלוויזיה. כשחזרתי אחרי שידורי הצוהריים, מצאתי את עלי הפלסטיק של הפרח שלי גזורים; בשרם הנבול מנקד את השטיח.
צרחתי. זרקתי את הצבעים של אחי על הדלת שלו, את הקלטת האהובה עליו לפח; וכשהוא נכנס לעונש בחדר ולי אבדה הנשימה, נשכבתי ליד הפרח שלי על השטיח.
"אתה מת?" לחשתי. "אתה באמת מת?"
הפרח שלי לא ענה. הוא סתם עמד שם, מקומט בעציץ; עירום מעליו, קמול. מת באמת.
הערב התפשט בחדר.

***

אי אפשר ליצור חושך.
זאת אומרת – חושך הוא מצב נתון. ברירת מחדל, בה מתקיים חוסר באור. אין גלי חושך, כמו שיש גלי קול; אין מולקולות חושך, כמו שיש מולקולות חמצן. הוא פשוט שם, אלא אם נערער עליו.
מכאן נובע, שבתוך הגוף שלנו עצמנו – בין הלב, למעיים, לכבד ולטחול – יש חושך. וכמו העורקים והוורידים, הוא מחבר בין האיברים החיוניים שלנו; ממלא את החללים הריקים מתפקיד ספציפי.
אנחנו כל כך מלאים בחושך, שהדרך היחידה להאיר אותו היא לפצוע את הגוף ולהאיר לתוכו. השאלה היא רק אם זה חיוני; השאלה היא, מה נפצע בדרך.

***

יולי 1998 – שמש על הספקטרום:
אחי ואני בני שלוש וחמש, ואנחנו בונים מכל הכיסאות במטבח אוהל עם הסדין שגנבנו מהחדר של ההורים. זרקנו פנימה את כל הדובים שלי והמכוניות שלו; הדלקנו בתוכו את כל הפנסים שקיבלנו כפרס במקדונלדס.
והנה - בשעה שש בערב, הפכה רצפת המטבח לאפיריון ענק. "בתוך העולם שלנו כבר לילה," הודעתי לאמא, ולאחי הקטן לא הייתה ברירה אלא להנהן.
התכסינו בשמיכות. הרעש ממהדורת החדשות המוקדמת בסלון הפך למלחמת חייזרים; האוהל היה לבועה האלקטרומגנטית מתוכנית המדעים של שתיים בצוהריים. שכבנו אחד ליד השני תחת שמשות הפלסטיק; מוגנים מפצצות.
"למה אתה לא מדבר עם אף אחד?" לחשתי לו. הוא הסתכל עליי.
"תגיד מילים שגם הם יבינו!"
אחי הקטן חייך ונרדם. הסתכלתי על תקרת האוהל – על השמשות המודפסות על הסדין, מוארות על ידי פנסי הפלסטיק ממקדונלדס. הסתכלתי חזק יותר ויותר, והן בערו וקרניהן התפשטו, הזדחלו על דפנות הבועה שלנו; הפכו לעורקי הדובים העוטפים אותנו, הפיחו בהם חיים והשתלבו בעורקיי שלי.
נרדמתי כשעורקיי בוערים; שלובים בעורקיהן של שמשות פנימיות בעולמות נסתרים. מוגנת מפצצות.

***

סנטרליה, ארה"ב - העיירה הבוערת :
בבוקר אחד של חודש מאי, שנת 1962, פתחו עובדי עיריית סנטרליה את הבוקר בשריפת הזבל היזומה היומית. הם ערמו את הזבל לפי הפרוטוקול, הבעירו אותו באופן מבוקר, והלכו הביתה להקשיב לשידורי הרדיו.
כעבור כמה ימים החלו תושבי העיירה להתעלף. בבתים, ברחובות, בבתי הספר; האמהות קיבלו שקט מהילדים הישנים שנת צוהריים שטופת מיגרנה, השעונים בבתי העסק המקומיים זלגו לאט כשעוני דאלי.
יום לאחר מכן גילו התושבים כי אותה שריפה שגרתית ומבוקרת הבעירה מקור פחם טבעי תת-קרקעי עצום, שהעיירה כלל לא ידעה על קיומו; הופך לשריפת ענק הבוערת תחת רגלי התושבים.
אותו פחם שהפך לשריפה שחרר כמויות גדולות של פחמן דו-חמצני – שקוף, חסר ריח או נוכחות, רעיל.

***

יולי 2018 – קארין ואני:
קארין מלמדת אותי איך מאייתים בשפת הסימנים, ואיך מתכסים בלילה עם שמים. אני יושבת אצלה בסלון והשיעור כבר מזמן נגמר; ואלו השעות הראשונות של החברות שלנו, הרבה לפני שאני יודעת לסמן "קארין", "אמא", "קפה"; "טביעה".
"תסמונת אשר (באנגלית (Usher syndrome היא תסמונת גנטית שבה קיימת לקות שמיעה ראשונית, בצירוף מחלת העיניים רטיניטיס פיגמנטוזה. מחלת הרטינטיס פיגמנטוזה מתפתחת בשלבי גיל ההתבגרות או מאוחר יותר, בהתאם לתת הסוג הספציפי של התסמונת, מביאה לקשיי ראייה חריפים, לעיתים עד עיוורון."
אנחנו יושבות בבית קפה ואני מסמנת בכבדות, כבתוך מיכל שמנת, "סבתא, סוכר, סוד; מלח, חושך".
היא מסבירה לי איפה בזרוע לטפוח כדי לסמן לה שצריך לעלות מדרגה בלילה, איפה לטפוח כשצריך לרדת; איך בגיל שבע-עשרה חשבה שהיא עומדת למות, או לפחות רוצה.
בעיניים שלנו יש תאי-ראייה מסוימים בשם פוטורצפטורים, המרכיבים את הרשתית. הם מתחלקים לשני סוגים – ה"מדוכים" שאחראים לראיית יום; וה"קנים", האחראים על ראיית לילה. אותם קנים הם הראשונים שמתנוונים; הראשונים המוגפים.
מאוחר יותר בבית אני ממלאה את האמבטיה במים רותחים. אני מכבה את האור, וצוללת. אני עוצמת עיניים וחושבת על אלפי גוונים של שקיעה.

***

חלום:
כולם שטים בנהר. אין אף אחד לידי על המדרון. הפרחים מתחילים לבלוע אותי. הם מתחילים לאט; תחילה נוגסים בי בעדינות רק עלי הכותרת. אחר כך הם פוערים קצת לוע צוף ובולעים לי אצבע אחת, שתיים, שלוש; עכשיו הגבעול חודר את העור. הם מכים שורש בעור התוף שלי.
אתם לא רואים שאני טובעת?
אנשי הנהר שטים והחזה שלי גועש חרציות. אני נבלעת בקרקע, והשמש חמה, והאנשים שטים ושטים ושותים קפה; ואני טובעת במקום המוצק עליו עמדתי ממש רגע לפני.

***

אפריל 1999 – פרחים בוערים:
בפסח נסענו לנגב. ישנו בקיבוץ בקו שחצה בין האנשים למדבר. בערב ילד אחד בקע מהאופק המאובק והבעיר מאחורי החדר שלנו מדורה בריח מתוק. כשראה שאני מסתכלת, הוא נופף במרשמלו. "בואי! אנחנו שורפים באש."
יצאתי החוצה יחפה. האחים שלו ישבו ליד המדורה, חומים כולם; עיניהם משתלבות במדבר ההולך ושוקע בשמש. האצבעות שלנו שקעו בבשר המרשמלו השרוף, הרך; והן צלויות ודביקות ממילים.
כשהערב נפרש, בסיס המדורה הואר; והוא היה ראשים של בובות, בקבוקי מי-עדן והפגר של הפרח שלי; פרצוף הפלסטיק שלו נמס והסוללות נוזלות. "פלסטיק בוער יותר טוב," אמר לי הילד, כשהעיניים והלב שלי נזלו לאדמה. נזלתי ונזלתי, כסוללות שהפעילו את חיוכו של הפרח שלי; עד שירדה השמש והאור היחיד שנשאר היה עשוי פרחי פלסטיק מתים.

***

העיירה סנטרליה, אגב, ננטשה. לאחר אחת-עשרה שנים של מאמצי כיבוי אותה אש תת-קרקעית, מדינת פנסילבניה ציוותה על התושבים לעזוב. כל אותם ילדים שישנו שנת צוהריים אפופת-פחמן כבר בגרו, בינתיים; ארזו את חפציהם ונמלטו למקומות בהם לא סביר שהאדמה תתפצח תחת רגליך ותשלח אותך לתוך הגיהינום. מקומות בהם ניתן להסתיר את הבערה כרגיל, תחת העור עצמו.

***

יוני 2020 - אחרי השמשות:
אחי ואני יושבים על המרפסת של ההורים בקומה ה-12 ומסתכלים על סירות. אנחנו עפים; מעל השחפים, השנים, האשפוזים. מעל האשליות, הקסמים וגבולות המציאות הניגרים סביבנו, הכנפיים והצוקים, הנחיתות והפערים, מעל הנפילות פנימה ומעלה. עכשיו רק הים.
"את זוכרת את היום שנולדתי?"
"כן."
שתיקה. "היית שמן נורא."
הוא צוחק.
"אתה זוכר את האוהל?" אני לוחשת. "זה עם הפנסים ממקדונלדס, והשמש?" הוא שותק. "שהיה חסין מפצצות?"
הוא מסתכל עליי ואומר שלא. הים בוער את שקיעתו והמילים מתנחשלות בינינו, ריקות; אז אני נותנת לו יד ואנחנו נכנסים פנימה.