צבי בן מאיר

בן 35, גר ברמת גן. יש לי ילדה וילד ובן זוג.
בהכשרתי אני עובד סוציאלי. כיום, מנהל סניף של חברת סיעוד בירושלים.
כותב הרבה, הלוואי והייתי כותב יותר. סיפורים שלי פורסמו בבימות שונות, בין השאר ב"מקור ראשון" וב"הארץ".

מתי התחלת לכתוב?
הגל הראשון היה בגיל מאד קטן. כיתה א' אפילו. כתבתי וציירתי מין ספר ילדים כזה. לבקשתה של אמא שלי, הקראתי אותו לסבתא שלי והבנתי שיש עניין סביב זה שכתבתי סיפור ולא כל כך הבנתי מה העניין. לאורך הילדות כתבתי יומנים וסיפורים וכל הזמן הלכתי עם מילים ואגדות בראש ולפעמים הצלחתי לצוד אותן, את המילים האלה. הגל השני היה כבר בנעורים עם קטעי פרוזה ושירה שנקראו כמעט אך ורק בעיניים שלי. הגל השלישי היה בשנות הישיבה הארוכות, המילים הקדושות והעתיקות מסביב עם הרוח והניגון והימים הדתיים מאד היו עבורי השראה ואוצר. לאט לאט העזתי להוציא החוצה. אבל זה בא בגלים. ובין הגלים היו שתיקות ותחושה מחניקה שאני מאבד משהו, שאני לא מממש משהו, שאני חומק מיזה וזה חומק ממני. אני חושב שהתחושה הזו דווקא גורמת אצלי לעיכוב גדול ופחד לא לדייק. עד שכבר אי אפשר. הגל הנוכחי בא אחרי שבר גדול בחיים ומין תחושה שכל מה שיש לי לומר ולכתוב, בא משם.

מה ההשראה שלך לסיפור?
בסופה של לידה לא פשוטה, כשהחזקתי בידיים את הבת הראשונה שלי בבית החולים, הרגשתי שאני מתמלא חמלה. חמלה עליה וחמלה על אשתי לשעבר וחמלה עליי וחמלה עלינו ועל העולם. בחיי. חמלה שלא הכרתי כמוה. וביחד עם החמלה הזו הרגשתי את הפער. הפער הבלתי נסבל. החיים המבקשים רחמים פשוטים ביד מושטת מול ערכים חיצוניים שנדחפו לנו לתוך חדר הלידה ואסרו עליי לגעת. ואיך זה יכול להיות בכלל. ואני חושב שהפער הזה הלך והופנם והתעצם ונגע וקרע ועבר גלגולים במשך השנים ובא לידי ביטוי בצורות שונות ובחיים שהלכו ונולדו מחדש ואולי גם על זה, הסיפור הזה.

ספר שהשפיע עליך ולמה
מיכאל שלי של עמוס עוז. זה כאילו מוזר לכתוב את זה, כי זה בסיסי וברור ונו על מי זה לא השפיע. אבל זו האמת. קראתי אותו בגיל נורא מוקדם ומאז קראתי הרבה ספרים, ספרים שנתנו לי השראה וספרים שפתחו לי את הראש וספרים שגרמו לי לבכות וספרים שסחפו אותי איתם אבל אף ספר לא גרם לי לאהוב את המילה הכתובה כמו מיכאל שלי. וזה מעניין ,כי קשה לי לקרוא ספרים כאלה היום. אני אוהב ספרים או סיפורים שההתרחשות עצמה רבה בהם מהתהיות והמחשבות והרגשות של הגיבורים. שהעולם הפנימי מתואר במינימליסטיות אם בכלל לעומת החיים עצמם שמסופרים בדיוק ועל גביהם הקורא כבר מתרגש, או שלא. ועדיין, מיכאל שלי. משהו בצורת הכתיבה ובדיוק המשפטים ובכאב העמום והאהבה והריקנות והעצבות היבשה והדמיון וירושלים הפרוזאית האבודה והלא קיימת, הולך איתי. עדיין.

למה בחרת את הסיפור הזה לתחרות
האמת שהוא היה לי בראש זמן רב, עוד לפני שראיתי את כותרת התחרות. והכותרת רק דחפה אותי יותר. זה רגע שהיה חייב להיכתב, מבחינתי. ואני חושב שיש משהו חזק, בדינמיקה של בני זוג בכלל ובעמדה הגברית חסרת האונים בתוך התרחשות הלידה, בפרט.

מדוע יד

בתשעה באב בבוקר ירדו לאסתר המים. נסענו מיד לבית החולים כי אמא שלה אמרה שירידת מים זה וואן ווי טיקט, אפילו שעדיין אין צירים. באוטו שאלתי את אסתר אם לשים שירים ואסתר אמרה, תשעה באב ביני, מה שירים. אז שתקנו. היה חם והמזגן החלש של האוטו בקושי קירר אותנו, והאופק מחוץ לחלונות היה מאובך ומאובק כאילו עננת חום רבצה על האדמה. את מרגישה טוב אסתר, שאלתי אותה. אני מרגישה טוב, ענתה לי אסתר ועצמה עיניים.

לא מצאתי חנייה בחניון בית החולים. תראה, כולן יולדות היום, אמרה אסתר וחייכה. חייכתי גם אני. או כולם חולים היום, אמרתי. מה אכפת לך לתת לכולם ללדת, שאלה אסתר, למה אתה הולך למחלות. כי זה בית חולים, אמרתי. אחרי סיבוב נוסף, הורדתי את אסתר בכניסה לבית החולים והמשכתי לחפש חנייה לבד. דרך המראה ראיתי את אסתר מדדה עם כפכפי תשעה באב שלה ושמלת התכלת הרחבה לכיוון בית החולים. מצאתי חנייה בקצה החניון, לקחתי את תיק הלידה ורצתי לפתח הבניין. השומר שאל אם יש נשק ואמרתי לו שלא, הוא חיטט קצת בתיק וספר ההכנה ללידה נפל ועשה רעש מבהיל אז אמרתי סליחה והרמתי אותו ונתתי לספר נשיקה והשומר הביט בי אז אמרתי לו, זה היה בטעות, הנשיקה. לא יודע למה אמרתי לו. אסתר כבר חיכתה במיון יולדות ופתחו לה תיק. היא ישבה עם צמיד על היד כאילו נכנסה למסיבה, והאחות במקום שחייכה מאוד אמרה לי, אני מבינה שאתה האבא ושאלתי אותה, אבא של מי.
ואחר כך חיכינו לצירים. אני ואסתר. ישבנו יחד על מיטת בית החולים וחיכינו לצירים. אסתר שאלה, זוכר את תשעה באב שעבר. זוכר, אמרתי לה. הלכנו ברגל מהכניסה לעיר עד הכותל המערבי ואסתר התעקשה ללכת יחפה כדי להרגיש את האבלות ואני התעקשתי לתת לה יד, והמדרכות היו רותחות ומלוכלכות וכל מיני אנשים דרכו על אסתר בטעות בתוך העיר העתיקה ובמדרגות שיורדות לכותל וניסיתי לגונן עליה ואסתר אמרה לי, תפסיק לדאוג לי ביני, ואני אמרתי, מי דואג מי, ואסתר צחקה ואז אמרה, אתה גורם לי לצחוק בתשעה באב, והסתכלתי עליה אז, איך שהזיעה שלה במצח קרוב למטפחת עשתה אותה זוהרת יותר, והרחתי את נשימות הפה שלה שהיו יבשות וצמאות, וההמונים שעלו וירדו לידנו במדרגות קצת נעלמו לי מהעיניים ואסתר שאלה, מה יש. ואני אמרתי, כלום.

אחרי שעתיים התחילו צירים. אסתר התקפלה ונעמדה והתקפלה שוב ומתחה את הזרועות על המיטה ורציתי לשים לה יד על הגב התחתון ורציתי לשים לה יד על הכתף ורציתי ללטף שיער ורציתי לחבק מותן אבל אסתר אמרה, אנחנו אסורים ביני, בגלל שכבר ירדו לי המים. אני יודע, אמרתי לה והבטתי בחלון בית החולים וראיתי את הצוהריים עומדים על ירושלים וראיתי מכוניות צפופות בפקק וראיתי יונים אפורות בשורה על חוט חשמל מתוח ואמרתי, אסתר. ואסתר אמרה, מה ביני ונאנחה מכאב. לא עניתי.

אמא של אסתר הגיעה מתנשפת וריח הבושם שלה מילא את כל חדר הלידה. היא חיבקה את אסתר וליטפה ושאלה את המיילדת שנכנסה כמה הפתיחה, ואותי היא שאלה, מה שלומך ביני. אני בסדר, אמרתי. איך הצום, אמא של אסתר שאלה. רגיל, אמרתי אני. אסתר כאבה יותר ויותר והמיילדת בדקה אותה שוב, אז נעמדתי לה ליד הראש בצד אחד ואמא שלה נעמדה לה ליד הראש בצד השני והמיילדת אמרה לאסתר, אני מתנצלת על אי הנוחות ורק המילים האלו לבדן, אי ונוחות, עשו לי צמרמורת קטנה בגב וגם בצוואר והזעתי נורא, למרות שמיזוג האוויר בבית החולים עבד מצוין ואמא של אסתר אפילו לבשה סוודר בגללו. ראיתי את היד של אסתר נפתחת ונסגרת ואמא שלה החזיקה לה יד אחת אבל היד השנייה נשארה ככה בלי שיחזיקו בה.

עברה עוד שעה, בחוץ התחילה שקיעה. אסתר עדיין לא הייתה בלידה, למרות הצירים. סתם כואב לי, היא רטנה אליי ואל אמא שלה. אמא שלה הניחה לה יד על המצח ולא אמרה דבר. אני שאלתי, אסתר אולי אביא לך קפה. מתי יוצא הצום, שאלה אסתר. לא שתית עד עכשיו, שאלה אמא של אסתר בחצי צעקה. שתיתי שתיתי, אמרה אסתר, אבל מים. דווקא בא לי קפה, אמרה אסתר. הלכתי לחפש לה קפה. המכונה בקומה של יולדות לא עבדה, אז ירדתי למטה. כאב לי קצת הראש והייתי רעב וצמא ומזיע. בקפיטריה למטה הזמנתי הפוך גדול עם סויה כמו שאסתר אוהבת ועמדתי במעלית חזרה למעלה עם גבר אחר שהחזיק בלון ענק בצורה של עגלה ורודה. הגבר הביט בי במבוכה כזאת ודחף יד בכיס. אמרתי לו, מזל טוב. הוא אמר, תודה וחייך ואז אמר, בת ראשונה. איזה יופי, אמרתי לו, תתחדשו. תודה, הוא אמר וחזר ואמר שוב, תודה רבה. כשהגענו לקומה המעלית נפתחה והאיש צעד ימינה ואני שמאלה ורגע לפני שהלך אמר לי, שרק יהיה לנו כוח. שרק יהיה לנו כוח, חזרתי אחריו. לכל זה, הוא אמר. לכל זה, אמרתי גם אני ונפרדנו.

בחדר הלידה אסתר נאנחה מכאבים. אמא שלה הניחה לה יד על הגב, אני הנחתי את הקפה בצד. המיילדת נכנסה ושוב בדקה ושוב אי נוחות ושוב צמרמורת והמיילדת אמרה, פתיחה כמעט מלאה, את יולדת גברת. אסתר כאבה ונקרעה והזיעה מאד והשיער הארוך שלה יצא לה מהמטפחת שהחליקה לה מאחורה ובחוץ ירד חושך, ובין הלחיצות אמא של אסתר שאלה אותי אם כבר שתיתי ואמרתי לה שכן. למרות שלא שתיתי בכלל. הלידה התקדמה לאט יותר ממה שהמיילדת רצתה והיא קראה לרופאה והן התלחששו בשקט ואסתר שאלה, מה קורה מה קורה והתחילה לבכות ואמא שלה ליטפה לה את הפנים ואמרה, הכל בסדר, את גיבורה, הכל הכל בסדר. אסתר הסתכלה עליי וגם אני רציתי להגיד שהכל בסדר אבל לא הצלחתי להגיד שום דבר אז רק הבטתי באסתר בחזרה וראיתי את היד של אמא שלה מונחת לה על הכתף.

אסתר לחצה שוב והרופאה אמרה לאסתר, יקירתי, קדימה, את יכולה להוציא את הילד הזה, קדימה. אנחנו נעזור לך, אמרה המיילדת, את יכולה. את יכולה, אמרה גם אמא של אסתר, ואני רק אמרתי, אסתר. ושוב, אסתר, אסתר, אסתר ואסתר עצמה עיניים וצעקה וראיתי את היד הלא מוחזקת של אסתר מושטת וראיתי את הראש של הילד שלי יוצא ושמעתי את המיילדת אומרת, הנה הבן שלכם, הבן המתוק שלכם, ואסתר, חיוורת וכאובה ורטובה ומדממת, בהתה בתינוק האדום שהונח לה עם נייר גדול על החזה שלה ואסתר עצמה עיניים ודמעה ואני לחשתי, אסתר. ואסתר שתקה אליי חזרה.

אחר כך כולם יצאו והמיילדת שמה לי תינוק עטוף בידיים ואמרה לי, הנה הבן שלך. התבוננתי בבן שלי. העיניים שלו היו עצומות וקטנות והפנים מקומטות מעט ואדומות והכל היה אצלו זעיר ועדין ושברירי. אסתר הביטה בי עייפה וניסתה לחייך והראיתי לה את התינוק ואמרתי, הנה התינוק שלנו. ואסתר אמרה, הנה התינוק שלנו. ואז שתקה והמשיכה לחייך והביטה בי ופתאום דמעו לי העיניים והכל נהיה לי כזה מטושטש ואסתר אמרה, ביני ואסתר אמרה, ביני שלי, ולא הצלחתי לומר שום דבר והתיישבתי על קצה המיטה של אסתר עם הבן שלנו בידיים ובכיתי ואסתר אמרה שוב, ביני, מה יש ביני. התינוק פתח פתאום עיניים כהות והביט ישר אליי ואמרתי לאסתר, ומה אם לא תהיה לנו אהבה אסתר, ומה אם לא תהיה לנו מספיק אהבה לכל זה אסתר. אסתר שתקה והושיטה אליי ידיים. הנחתי את התינוק אצלה ואסתר הביטה בי ולא אמרה שום דבר ואז הביטה בחלון ואמרה, תכף יבוא בוקר. תכף יבוא בוקר, אמרתי אחריה מביט בכף ידה שהייתה כל הלילה מושטת ותכף יבוא בוקר.