דניאל אושרי

בן 27, מתגורר בירושלים.

אני הבן של אריה וטליה, תושבי נתניה, ואח לחן ושרון. יש לי גם אחיין אחד, מתוק מדבש, ושמו שחר. כרגע אני לומד באוניברסיטה העברית בחוגים לספרות עברית ומקרא, ובמקביל לומד לתעודת הוראה במכון "כרם". מקווה מאד להיות מורה לספרות יום אחד, ממש בקרוב. בין הקריאה הרבה משתדל גם לכתוב. נדירים המקרים בהם ההשתדלות מניבה פרי.

נתניה

ממה אני מפחד? אני אגיד לךְ ממה אני מפחד, אני מפחד ששמיכת החורף שהונחה עלייך לאחר היוֹרֶה של ליל אמש – חריצי המדרכות התכהו פתאום בבוצה, סנסני הדקלים נשטפו ונחשפה צהבהבותם, שובלי חלזונות נמרחו על קרשי הספסלים, ציפיית אירוסים ראשונה – אני מפחד שכל הרומנטיקה הזו פתאום תקשה עליי לפרוק את הכעסים שלי כלפייך. פתאום אהיה רחמן, במשב-רוח שיעבור בין רחובותייך אחבק את עצמי להתחמם ואשכח מילות שטנה ורצון נקם שגואים בי כבר כמה ימים, מגדישים את הסאה. אני צריך להתנגח עם החורף שלך, את שומעת? כן – להיות בריון מולו, לא לתת לו ליישב את דעתי, לא ליפול לרומנטיקה הזולה שלו, להזעיף מבט, להבליט ורידי-מצח.

גם הים שלך, גם הים כמו החורף, בכוחו לשכך את הזעם. ערמומי, שחקן-משנה שגונב את ההצגה. שדרת המצוקים הגבוהים, הטיילת היפה המתפתלת על קו החוף, כל נקודות התצפית המבודדות –משכנן של הנשיקות הראשונות, שם התגמגמו דברי וידויים של גיל הנעורים, גילויי גוף את גוף רעהו, רצועת המלונות, הגלידריות. גם הים יכול להשכיח ממני בן-רגע את זה שבאתי להרביץ. אני מכיר אותו, גל נטרק אל גל, אדוות מתמוססות ונעלמות בחול, מבט חולף, לא תכננת ובן-רגע אתה נבלע בתוך המחשבות. ככה הוא פועל, טריקים יש לו, אצלו המחשבות הופכות פתאום רכות, מתפשטות, רוחצות עירומות הרחק מסוכת המציל. כזה הוא הים שלךְ, מכשף, אבל לא, לא, אני צריך להגיע אליו מוכוון מטרה, בלי פחד, לצעוק אליו: שומע?! כן, כן, אתה, מניאק-אינסוף, אתה לא תעשה אותי רכרוכי שוב! אני רואה אותך, לא הפעם!    

וההורים שלי, נו, ברור. ההורים שלי תוך מאית שנייה מעלימים כל רוגז ומטען שבאתי אתו. גרים שם, באחת השכונות הדרומיות שלך, מנהלים את ועד הבית בסבר פנים יפות, שותים קפה בשעת בין-ערביים על המרפסת ומתצפתים על השכנים, מרכלים, מרכלים. אבא שלי צופה במשחקים בספורט חמש, אימא שלי לשה גוש חמר בין כפות ידיה בחדר העבודה שהיה פעם חדרי – אני רק מגיע אליהם ומיד נשמטת ממני אותה קפיצות, אותה עצבנות שביקשתי לשמר כל הדרך. והלא החלטתי כי בסוף השבוע הזה אתפוצץ עלייך, אתיז כלפייך את כל מה שנאגר – לא, לא אתן להורים שלי, בטרנינגים שלהם, בקמטים החמודים בצדי עיניהם, בתמונות נכדם במסך הטלפון הנייד – לא אתן להם להרגיע אותי.

אני בא לכעוס עלייך, נתניה. לא החורף, לא הים, לא אבא ואימא שלי, אף אחד לא יגיד לי: תירגע, דניאל, תירגע. אז הנה, נתניה, את מוכנה? אני בא, אני בא לכעוס על הילדות, על חבורות בריונים ליד בית ספר "גוטמן", על מחירים שהולכים ומאמירים בשניצל של כושי, על הציפייה הזאת, שצרבת לתוכי, להיות איזה גבר, גבר-גבר, מה שלעולם לא עלה בידי להגשים, על הצפירות אני בא לכעוס, על הפיגועים בקניון השרון, שניים, אחד ב-2001 אחד ב-2005, אני בא למחות על הזנחת קבצנייך, על הטורים הארוכים בביטוח לאומי, על הטיפול הרפואי המחפיר ב"לניאדו", על רצפות בולטות במדרכה ליד התחנה המרכזית, שפעם סבא נפל בגלל אחת מהן ושבר את זרוע שמאל – על כולם אני בא לכעוס, את לא תדעי מאיפה זה יבוא לך, נתניה. יושבת לך כמו איזו נערת מגזין אמריקאית על מגבת חוף, משתזפת, מתלטפת, מתמרחת שמנים. אני כמו הוריקן אבוא אלייך, סטירה ועוד אחת ועוד אחת, את לא תדעי מאיפה זה בא לך, חכי, חכי, זה רק מצטבר ונערם וגואה בי.

לפעמים בירושלים אני שוכח, את יודעת? לפעמים העיר הזו, שכבות-שכבות של געגועים וסיפורים, פתאום צעיר חרדי יפה-תואר על אגריפס או זוג מתנשק-נחבא מאחורי התפריט בבית קפה בעמק רפאים, פתאום הם מצליחים ליישב את דעתי, לגרום לי להרגיש בן-בית, כמי שהגיע למקומו ומתרווח על כורסתו באנחת מרגוע של סוף יום. לפעמים אני מרגיש ירושלמי מלידה, מי שימיו בירושלים רק יוסיפו להיערם עוד ועוד, עד שאמות ואתווסף אל השכבות הגיאולוגיות של העיר רבת השנים, הקדמונית. כל ההמונים והסכסוכים וסגנונות הבנייה והאגדות ובליל השפות, לרגעים אני נטמע בתוך כל אלו, והאיבוד שאני שרוי בו נעים לי, ואני שוכח. קצת ירושלים ואני שוכח זרע נתנייתי שמוסיף ורוחש בי, כבמרקחה, רוצה לנבוט, מתפקע לו שם בפנים, מתדפק אל דפנותיו, שוכח זיק עבריינות מסוכסך שטבוע בי, שוכח שכונות שאסור להסתובב בהן אחרי עשר בלילה, פיצוצים ב"מפגש האופים" שהוסרטו במצלמות האבטחה ושודרו אחר כך בחדשות, שוכח ספות ובחריציהן קונדומים משומשים בחולות מאחורי המגרש של השבט, את קוקה הזקנה שחיטטה בפחים עם כיסוי הראש הכחול שלה, את הנתניה שאני אני שוכח. כזו היא ירושלים, קוסמת, מצליחה להסתיר בי את הפגמים, לרקע אותי אל נופה.

לא הפעם! את שומעת, נתניה? הפעם ללא תתחמקי. קו 947 מתגלש לכיוון שער הגיא ואט-אט שבים אליי עקצוצי נתניה, וסוף השבוע הזה, אני יודע, על אף החורף, חרף הים הגדול שמחכה לי בצד השני, למרות ההורים שלי והחברים שלי וחצרות המשחק של ילדותי ורחוב הרצל השמח בימי שישי בבוקר, על אף כל אלו באתי לזכור את נתניה, לזכור ולא לשכוח, לזכור ולכעוס. נתניה – הפעם לא תתחמקי ממני. את יכולה להרגיש אותי בא אלייך? רוטט מכעס, מלא להתפקע, כמו נער חרמן אני בא, חייב לפרוק. אני יודע – את לא רגילה לשמוע דברי גנאי. מי נשאר בך שיהא לנביא מטיף, מי? כולם עזבו, רק הגריאטריים של סמילנסקי וכיכר העצמאות, רק רוסים, קשישים אתיופים, תיירים צרפתים, מי נשאר בך – רק אנשים שמוצאים בך נחמה. אבל אני – אל תראי אותי ככה, ראיתי עולם, נתניה – חזרתי בבערת נקם, לפרוק עלייך את רשימות הטראומות שכתבתי לעצמי על דפים במחברת, לשלוף אל מולך את כל מה שהפסיכולוגית טוענת שקרה לי בך, לצעוק אלייך את עיבודי החוויות כולן. אני יודע, את לא רגילה, כל מי שחי בך עכשיו מנהל את ימיו בנעימים, מאכיל יונים פצועות בכיכר, עושה קניות בפיצוצייה של עוזי היקרן הבן זונה הזה, נושם אותך, רגיל אלייך, אבל אני, אני לא מאלה, אני חוזר מפוכח מירושלים, הזעם שלי צלול ובהיר ומנוסח היטב. את מוכנה, נתניה? כי אני בא באבו-אבוה אני בא.

יודעת מה אומרים עלייך מאחורי הגב, נתניה? אנחנו יושבים בפאבים בירושלים או בתל אביב, כל מי ששרד אותך, בוגרי תיכון גוטמן, בוגרי שבט הצופים במרכז העיר, פליטייך, חבורת פוסט-טראומטים, ניצולים אנחנו, יושבים, לוגמים מהבירות הקרות שלנו ומדברים בגנותך, מלגלגים עלייך, מדמים אותך לזונה: "כולם עוברים דרכה ובורחים", "נותנת לכל אחד מה שהוא צריך אבל משומשת חבל על הזמן", "כבר עייפה, אין לה מה לתת זאת", ככה אנחנו מדברים עלייך, את שומעת? שתדעי, אף אחד לא מדבר עלייך בערגה, אף אחד לא מדמיין את חייו הבוגרים בך, מגדל משפחה. כולנו נברח לקיבוצי הנגב והערבה לפני שנחזור אלייך, נהגר לאירופה ולאמריקה, נתבודד באיים נסתרים באוקיינוס לפני שנחזור להיות תושבייך, בחיים לא, בחלומות לא.

טפי! עיר מנוולת, מעוז האלימות, מצודת האטימות והשטחיות, עיר בלי השכלה, בלי תרבות, יודעת רק פלאפל-צ'יפס-חריף, רק מה להגיד לנהג של המונית שירות קו 84 כדי שיוריד אותי קרוב לים, נערים עם שפמי-בתולין שורקים לבנות בתחנות דלק, חדרי קריוקי, וודקה רד בול, ג'ינס צמודים וגם מכות עד זוב דם וכולם רק מצלמים במקום לעצור את הטירוף ואין איפה לבלות בערבי שבת חריקות דאווין בכבישים גורדי שחקים על גורדי שחקים, מי חבורת הטיפשים שעוד באים לגור בך? ספריות עירוניות שנסגרות האחת אחרי השנייה, הספרניות באיתמר בן אב"י לא יודעות מה זה "מובי דיק" או "מלכוד 22" - שאלתי והן לא ידעו. כדורעף חופים ספורט נבזה, אנשים יורדים לחוף וסוחבים כבר מתחילת הרחוב את הגלשנים שלהם, חושבים זה עושה רושם על מישהו, על מישהי. עזובה פושה בקומות הקרקע של הבניינים בחצרות האחוריות, גלי אשפה, חלקי חילוף של רכבים, תנורים מוכתמים, כיסאות כתר עם שלוש רגליים, כל אחד מניח את האשפה שלו איפה שבא לו, מתי שבא לו. ילדות מבלות את שעות אחר הצהריים בקומת המזון המהיר בקניונים, הרחבת הכביש שמוביל למרכז העיר על חשבון נתח רציני מהדיונות שהיינו משחקים בהן בילדות, חבורות של כת השטן לבושות שחורים, צפירות נקירות שיפוצים, "היי ילד, בוא, בוא רגע ילד, ממה אתה מפחד", מְתַקְּנֵי טלפונים רואים נער חיוור נכנס לחנות שלהם, יודעים אפשר לעקוץ, מוכרים גם כיסויים ציפויים מגני-מסך במאות שקלים. מאבקים בכיתות בין מזרחים לאשכנזים כאילו ידענו משהו על משהו, אופנוע שרוף במרכז המסחרי של נורדאו - השלד שלו נשאר שם כאזהרה למישהו, לאחד האבוטבולים כנראה, עוד שבוע שלם אחרי המאבטח הגרוזיני במרכזית שנגע בישבן של הדס פעמיים, נערות מקיאות אל תוך הלילה ובני כיתתן מסתודדים בפינה. מעלים אפשרויות תמ"א ברחוב אוסישקין, פועלים ערבים מטייבה ומטירה באתרי בנייה ליד בית ספר מבקשים סיגריה למרות שברור שאנחנו בני שתים-עשרה, נהג מונית אחד שנגע לעדן כּתבּי בברך עד שהיא התחילה לצעוק סיפרה לנו את זה בהתלהבות, בחור בן עשרים ושלוש ששכב עם יובל בספה הקרועה מאחורי המגרש של השבט "אבל הוא גמר בחוץ", למחרת קנינו יחד פוסטינור, עומר אדם, ישי לוי, שריף הילד הדרוזי, תוספת עמבה גם בלי שביקשת, שמלות ערב רוסיות בצבע סגול זרחני מלאות פייטים, סגירת בתי קולנוע, התנשאותם של תושבי עמק חפר ורמת פולג, פתקים של "הליכוד" שמפוזרים על המדרכה מול בית ספר גם חודש אחרי הבחירות, הפרצוף של ביבי ממשיך להתנפנף על הגדר ההיקפית הכחולה. אין היצע טבעוני בבתי קפה, ריח מוסכים, ריח גומי חרוך, ריח טיגון עמוק, פקקים משתרכים מהכניסה לאיקאה כל מוצאי שבת, הסיפור על האיש שרצח זונה בזריקתה מהחלון של מלון "כרמל" - נשארו שם סרטי סימון אדום-לבן של המשטרה לפחות חודש אחר כך, המאושפזים שדופקים על סורגי החלונות שלהם במוסד הפסיכיאטרי המבודד שבחולות ליד שדרות בן-צבי, כספומטים מקולקלים, שברי חלומות, צחוק-נעורים מתגלגל, ריחות תבלינים נעימים בשוק, השתקפויות של האני שכבר חשבתי שאבדו, תמימות רבת יופי שלא מצאתי כמותה באף אחד משיטוטיי ברחבי הארץ, שקיעות ורודות שצבען מטפס מן הים את כל רחוב הרצל, להקות נגנים צעירות במדרחוב, שני הכלבים הלבנים כמלאכים של דויד גבאי, מוכרי הפרחים תחת שמשיותיהם בבקרים של ימי שישי, מוזיקת ג'אז שחומקת מחדר החזרות של הקונסרבטוריון העירוני, מעגלי הורה כל ראשון ורביעי בקצה של רחוב פינסקר, תהלוכות פורים צבעוניות מלאות הוד ופאר, תנועה תמידית בחבורות-רֵעִים, ארבעה-חמישה, כמו להגן אחד על השני מפני כל רָע, ליקוקי שובלי-וניל מהגלידה שזלגו אל מורדות המרפק, משחקי דמיון בחניונים נטושים – אני תמיד הייתי השוטר, תומר גלעד תמיד היה הגנב, הפריחה הסגולה של אירוס הארגמן, ילדים רוכבים על הבימבות שלהם בפארק השלולית, ההורים שלי, החמודים האלו, מזדקנים בך היטב, הים שלך ונצנוציו יהלומים, החורף המיוחד רק לך – חריצי המדרכות תמיד מתכהים בבוצה אחרי היוֹרֶה, בילדותי הייתי מתהלך ביניהם ומתאמץ שלא לדרוך על הקווים.