נועם נוי

בן 34, נולד וגדל בירושלים וכיום מתגורר בתל-אביב.

בוגר לימודי תסריטאות בסם שפיגל ולימודי קולנוע בבית הספר לקולנוע בפראג.
מתפרנס כמנהל קריאייטיב בחברת הייטק.
כותב שירה ופרוזה ועובד בימים אלו על ספר ביכורים.
שיריו וסיפוריו התפרסמו בבימות שונות, ביניהן "הארץ", כתבי העת "מאזניים", "גרנטה", "אררט" ועוד.

הים של ירושלים

מאחורי פסי הרכבת של הלא פעילים של המושבה הגרמנית בירושלים, עמדו קרונות רכבת ענקיים, קרונות בטון עם חלונות קטנים וחבלי כביסה. כל קרון בטון כזה עם 4 כניסות- א', ב', ג' ו-ד'. כל קרון כזה לא באמת נוסע לשום מקום, רק תקוע שם, סטטי להשתגע, ניצב על יסודות, ממתין ליום שיהרסו אותו ויבנו מגדל.

מאחורי פסי הרכבת הלא פעילים של המושבה הגרמנית בירושלים גרנו אני ואיציק הבן של סימה השכנה מכניסה א', סמדר מכניסה ד' שהגדולים קראו לה סמדר השרמוטה, ריטה הבת הלא בסדר של אורה מכניסה ג', הרב שמוליק יעקב וגם חנון המציצן.

מאחורי פסי הרכבת הלא פעילים של המושבה הגרמנית בירושלים היה לנו ים, לי ולאיציק. המבוגרים קראו לו "שלולית" ודיברו על ניקוז, רצו לקחת לנו את הים. היו מגיעים נציגי עירייה, מבטיחים לייבש לנו את הים, אבל לא משנה כמה דיברו, בכל חורף כשהתחילו הגשמים הירושלמים הכבדים, השלולית הייתה נקווית לה ברחבה האחורית של הבניין – גדולה ורחבה ועמוקה כל-כך עד שהמים הגיעו בקלות לברכיו של ילד. לברכיי שלי, לברכיו של איציק.

מאחורי פסי הרכבת הלא פעילים של המושבה הגרמנית בירושלים, כל הילדים של השכונה אהבו את הים. איציק ואני יותר מכולם, וגם ריטה הלא בסדר. אפילו הילדים הגדולים יותר כמו סמדר השרמוטה, שהייתה מעשנת שם סיגריות ומחכה שאבא של איציק ייעלם איתה בחורשה המפויחת והפראית של השכונה. המבוגרים דיברו על מים עומדים, יתושים ומחלות. אימא של אסי לא נתנה לו לשחק בשלולית, הוא היה מביט בנו משתכשכים בה מהחלון הקטן והמסורג שלו בקומה הרביעית, כמו אסיר שחלונו משקיף אל הים.

מאחורי פסי הרכבת הלא פעילים של המושבה הגרמנית, איציק ואני המצאנו מאות משחקים שונים. חלקם התאימו לימים המוקדמים של השלולית כשהגשמים עוד ירדו והיא הייתה גבוהה וצלולה וחלקם לימים בהם עמדה בחום כמו נווה מדבר פרטי שלנו. אפילו לימים בהם הכל כבר הפך לבוץ סמיך כמו תחתית כוס קפה שחור, היו לנו משחקים. בימים האלה, ימי הקפה השחור, היו האימהות של הבניין רגוזות במיוחד והאבות הרבו לדבר בטלפון עם נציגי עירייה. הגדולים היו יושבים בלילה בספסלים שליד השלולית. מהחלון שלי יכולתי לשמוע מדי כמה רגעים את צליל בדל הסיגריה הבוער הנזרק אל המים וכבה.

מאחורי פסי הרכבת הלא פעילים של המושבה הגרמנית, איציק ואני בנינו רפסודות קטנות מקיסמים ומקלות ארטיקים משומשים. השטנו אותן בים ובדלי הסיגריות הצפים היו ניצולים מספינה שהטביעו פיראטים. בחורף אחד, כשירד גשם חזק על הים שלנו והשכונה כמו העיר הייתה אפורה וממהרת, אסי כהרגלו הביט מהחלון ואני ואיציק הגענו כהרגלנו חמושים במשחק חדש. בתוך הים הייתה ריטה הלא בסדר. "זאת ריטה, הבת של מרסל", אמרו המבוגרים שהתחילו להיאסף לחופי הים שלנו. ריטה צפה עם הפנים למטה בין בדלי הסיגריות. המבוגרים המשיכו ונאספו, הילדים הוכנסו לבתים, הגדולים עישנו סיגריות ונראו מבולבלים כמונו. אורות מכוניות המשטרה והאמבולנס צבעו את הבניין ואת השלולית בכחול ואדום. למחרת שאבו את המים וביום שאחרי שפכו אספלט על הכול ומה שעד לפני יום היה הים הירושלמי שלנו נעלם בן רגע לנצח וכך גם ריטה הלא בסדר. מאז הקרונות נהרסו ובמקומם נבנו בנייני מגורים גבוהים מלאים אמריקאים, פסי הרכבת הלא פעילים הפכו לפארק וטלאי האספלט השחור על הים נשאר שם עד היום, כמו צלקת.