לקראת פסטיבל קולנוע דרום המתקרב (12-16 בנובמבר 23), פינתה המנהלת האמנותית שלו, אנאיס ליברמן, שעה קצרה מהלו"ז העמוס להתפקע שלה. חמושה בכוס יין משובח, התיישבה אנאיס ליד המקלדת וכתבה לגיליון "מחברות דרום" טקסט שהוא הכלאה בין אני מאמין אמנותי, הגיגים על הישות האמורפית המכונה "פסטיבל קולנוע" וזרם תודעה חופשי של יוצרת רב תחומית מרתקת. 
כל אלה גורמים לנו לחכות בציפייה דרוכה עוד יותר לפסטיבל.

תמיד חשבתי על מנהלות ומנהלים אמנותיים של פסטיבלי קולנוע, כמו על מבקרי מסעדות ותיקים, שאנינות טעמם וכישרונם להבדיל בין קולנוע איכותי וטוב לבין קולנוע מתחזה, מתבססים בעיקר על הזמן והוותק שצברו בחיים, ולא בהכרח על הניסיון שצברו בעשיית ותעשיית הקולנוע. והנה אני, הינוקא, שהתראיינתי לתפקיד לפני מספר חודשים, לא מבינה כיצד אני מצדיקה את מועמדותי בעשרים ושמונה שנות חיי (אז עוד הייתי בת עשרים ושבע!).

אני יושבת בחדר הישיבות הגדול ונאלצת לענות על השאלה, ״מדוע את מתאימה לתפקיד המנהלת האמנותית?״ האמת היא, שלא היה לי מושג, וגם עכשיו לא, אבל על האדם המערבי נגזר לקבל את העובדה, כי בראיונות עבודה, מענה מספק על שאלות חסרות תשובות, הוא כנראה המעיד העיקרי על כשירות לתפקיד. אז פירקתי את התפקיד לשניים, מנהלת + אומנותית. 

עבור החלק הראשון שלפתי את עצמי המבצעית והמבצעת, זאת שפיקדה בצבא והפיקה סרטים, ועבור החלק השני… נאלמתי - איך ממירים למילים את מה שהקולנוע חולל בחיי מבלי שאצטייר כמשוגעת או פגאנית? העיניים שלי ברקו, אני זוכרת. 
השארתי אחרי בחדר את האמת הזאת, ויצאתי החוצה, מבלי לרצות דבר, מה שיהיה יהיה. 
וכך קרו הדברים. אני כאן, כותבת את המסה הזאת, שותה כוס יין ושואלת את עצמי על מהות התפקיד שקיבלתי, ועל מהותו של פסטיבל קולנוע בכלל.

מאחר ו״פסטיבל קולנוע דרום״ הוא האחרון בעונת הפסטיבלים, התמזל מזלי והיה לי זמן השנה להתבונן מהצד ולעשות תחקיר נרחב ושיעורי בית אצל חבריי: בדוקאביב, בפסטיבל הסטודנטים, בפסטיבל ירושלים ובקרוב כמובן אפקוד גם את חיפה והערבה.

כמו אנתרופולוגית של פסטיבלי קולנוע בישראל, או סוכנת כפולה, עמדתי והתבוננתי בנו, קהילת הקולנוע, אנשי התעשייה, חברי הכת או כל שם אחר שתבחרו לנו ויצאתי עם רשמים שאינם מפתיעים במיוחד - פסטיבל קולנוע הוא בהחלט פולחן, הוא תירוץ להרבה דברים אנושיים, יפים יותר ופחות, אבל הכרחיים עבורנו:

אנו עומדים ברחבת הסינמטק או בתור לקפיטריה, כל החושים נדרכים באופן הישרדותי, אנו מחייכים ומשוחחים עם יוצרים, קולגות, מפיקים, מפיצים, שחקנים, מורים לשעבר, שופטים ומנהלי קרנות - ממקמים את עצמנו בשרשרת המזון הקולנועית - האם שידרגנו מושב משנה שעברה? האם רואים לנו את התג? האם הסרט שלנו טוב מספיק? האם השנה נזכה בפרס? אנו שותים כוס בירה קרה גם אם לא בא לנו והשעה 10 בבוקר, צריך להחזיק משהו ביד, וחם. בישראל תמיד חם.

צלצול פעמון, סטודנטית נלהבת עם כובע ממותג של הפסטיבל כורזת :״ההקרנה מתחילה, נא להיכנס לאולם״ אבל אנחנו מתעלמים ממנה. מאחורינו יושבת אישה מבוגרת לבושה בבגדי קטיפה לבנים ומשקפי שמש של פראדה, רק היא לא מתעלמת, אבל קשה לה לקום. כולנו יונקים את הסיגריות שלנו עד שאנחנו יונקים את אצבעותינו וכנחיל מרוגש דוהרים אל פתח הכניסה לאולמות. הזקנה עוד מנסה לקום. רק מי שיש לו כרטיס יכול להיכנס, ביפ, ביפ, ביפ, עוד ברקוד נסרק ועוד סיכוי להיכנס עם התג - נכחד. אי הנחת שלנו מתחילה להתפזר מחוץ לאולם, הכרטיסן מבקש סבלנות, אך הסבלנות שלנו מתאדה בחום. האישה המבוגרת מצליחה להגיע ואנחנו נותנים לה לעבור, על זה יש קונצנזוס ואף אחד לא כועס שהיא תופסת מקום באולם. למרות החום אנחנו מתחבקים אחד עם השניה, חיבוק של נוסטלגיה או חיבוק של אינטרס, זה לא משנה, כך או כך ה-״היי״ מעט נלהב מדי. מריחים עלינו את האלכוהול? הבאנו דאודורנט בתיק? 
״מי שיש לו תג יכול להיכנס״ מכריז הכרטיסן, נחישות חייתית נדלקת בנו. אנחנו מזנקים אל עבר הכניסה ורומסים אותו. האולם ממוזג ומיושב והאורות כבים בהדרגה, אנחנו מנסים לגנוב עוד מבט הצידה, לבדוק מי יושב איפה, אולי לגנוב עוד קריצה או הנדת ראש לפרצוף מוכר ואז, מתיישבים על כיסא הקטיפה האדום. 

סוף-סוף הפוגה. שקט ממפגן הראווה, מן הציד. אנחנו מסדרים את התיק מתחת לכיסא ומבררים האם אפשר למסור את המבט שלנו למסך הגדול, אבל בדיוק אז מישהי מפלחת את השורה בצעדים נגררים, ומנסה להגיע לכיסא שלידנו. היא מתיישבת והבושם שלה משנה את הריח של החושך. זהו, עכשיו חושך מוחלט, אט אט השקט מצטבר ובאחת, אור המקרן חודר את האולם.

***

חלום. הזמן נבלע בסיפור, אולי סיפור נבלע בזמן. כתוביות הסיום מלטפות את המסך. האורות נדלקים ואנחנו מרגישים כאילו משהו נגזל מאיתנו, האם נגאלנו? אנחנו צריכים לשירותים וגם אם לא תכף נגלה את זה. אנחנו קמים, חייבים לעמוד בקצב היציאה מן האולם, חבל שהזמן הזה, הזמן שנתפר באור צריך להישאר מאחורינו ואנחנו מוכתבים לצאת חזרה. שוב, נשפכים אל זמזומי הדעת, מה חשבנו על הסרט? אנחנו חייבים למצוא פורקן! יש לנו ביקורת אנליטית, ביקורת מתוחכמת, כמה שאנחנו מבינים בקולנוע אה? אנחנו מלאי זעם ושנאה כלפי היוצר או היוצרת, אנחנו מקנאים שזה לא סרט שאנחנו עשינו, למה לא ניגשו לברך אותנו, אנחנו גאונים, אנחנו חסרי מילים, אנחנו מסתירים את הדמעות החנוקות בגרון שלנו, אנחנו חושבים שראינו יצירת מופת חד פעמית עכשיו ואיך ניתן להמשיך הלאה?

רעשי מכונת הקפה פועלות עדין ללא הפוגה, בדלי הסיגריות שעל הרצפה הכפילו עצמם והלחות עוד מסרבת לתת לנו להצטלם ללא אגלי זיעה. אנחנו מעלים את התמונה לאינסטגרם ושוכחים לתייג את החברים שלנו (אבל לא נמחק ונעלה את התמונה שוב נכון? אז אנחנו מתנצלים) אנחנו נזכרים שהאולם ממנו יצאנו הוא לא האולם היחיד בסינמטק ושבמקביל היה עוד סרט שרצינו, אבל לא הספקנו לראות. המון נוסף נשפך אל תוך הרחם הפסטיבלי, הדי-ג׳י שם שיר שאנחנו אוהבים, והגוף כבר מתורגל, נע ונד, החושים מחודדים, כוס יין מתנגשת בכוס יין אחרת - ״לחיים״, מתי ההקרנה הבאה שלך?״ אנחנו שואלים.

*****************

לפני כמה ימים, קיבלתי הודעה בפייסבוק מיוצר ופוקד פסטיבלים מוכר, ששאל אותי: ״נו, אז מה יהיה השנה בפסטיבל קולנוע דרום?״ 
שאלה טובה, חשבתי לעצמי בזמן שכתפיי מתחילות לשקוע מכובד האחריות. מן הראוי שהמנהלת האומנותית תעצור רגע לנסח תשובה לבריות המסתקרנים, לא? 
ובכל זאת, לא ידעתי מה לענות - מה, אתחיל לפרט לו את כל התוכניה שטרם נסגרה סופית? כמובן שלא. במקום זה נקטתי במשנה זהירות ועניתי: ״אני מקווה שיהיה בעיקר קולנוע טוב ויין טוב.״ 

״קולנוע טוב ויין טוב״ קראתי שוב את התשובה האינטואיטיבית שלי, וככל שעברו הדקות עמדתי מאחוריה עוד יותר. הרי איכות היין (או הבירה, בסדר?) חשובה עבורי לא פחות מאיכות הסרטים, שהרי הם משלימים אחד את השני בדיוק כפי שהשלימו האומנות, השירה והספורט את חגיגות האביב הפגאניות ביוון העתיקה, בפולחן השנתי לאל היין דיוניסוס.ֿ ואני הרי לא פעם אומרת, שבשבילי הקולנוע הוא עניין דתי.

אנאיס ליברמן

המנהלת האמנותית של פסטיבל 'קולנוע דרום' 2023. ליברמן הפיקה מס' סרטים קצרים שהשתתפו בפסטיבלים בארץ ובעולם. לאחרונה יצרה והפיקה ל"כאן" - תאגיד השידור, את סדרת הרשת המצליחה "לצאת מהקופסה". בנוסף, ליברמן מייסדת ועורכת של כתב העת "חפוז" לארוטיקה עברית, עוסקת בכתיבת שירה, פרוזה ותסריט.