תערוכה חדשה בבית הספר לאמנות חברה ותרבות במכללה האקדמית ספיר

אוצרת: יעל גילעת
הגלריה שבספריה, 5.1.23- 14.2.23

אדווה דרורי מלבדת צמר, תופרת ורוקמת. אוספת דימויים ומילים לכדי יצירה הפונה אלינו, ומשתפת אותנו בחוויה אשר בה המגע החושי קודם לכל ניסיון פענוח אחר. היצירה נוצרת מתוך צבירה, לישה פיזית ועיבוד רגשי דחוס. האנרגיה שיצרה אותה אחוזה בה לכדי כוח כישופי שעומד באוויר. שטיחי לבד גדולי ממדים ופרומים, פרושים על הרצפה, שמיכות רקומות תלויות על קיר, שנצבע בצבע חול אדמדם. גלימות טלאים המחכות להילבש, ושלל דימויים שנוצרו או נאספו ממלאים את החלל של הגלריה במכללה האקדמית ספיר. אדווה דרורי יוצרת מרחב טקסי רב חושי, אליו חודרים קולות של עבודות וידאו המתעדות סימני דרך בדרכה האמנותית.

הליבוד, התפירה והרקמה הן לא רק מלאכות טקסטיל עתיקות יומין אשר משויכות לשפה נשית ולבית, אלו מלאכות אשר שומרות על קשר חי בין הטבע והתרבות. שהרי הצמר בו דרורי משתמשת נגזז מכבשה והחוט "זוכר" את עברו הגולמי, הקדם-תעשייתי. ההפרדה בין טבע ותרבות, סימנה את התרבות כעליונה על הטבע ובמהלך הזמן החלוקה הזאת אף קטלגה את המלאכות כנחותות ביחס לאמנות. אבל עבודותיה של דרורי מזכירות לנו שהמלאכות הללו קיבלו תפקיד מרכזי בפולחן ובטקס דתי וקידמו את המהלך הטרנספורמטיבי שמתקיים בהן, שהוא יסוד מיסודות האמנות. כך אפשר להבין את הכוח האצור במלאכות ומה בהן מפעיל אותנו גם כיום: הן נושאות ידע קדום אשר מעניק מעין המשך חיים והצלה לקורבן; שהרי הלבד שמשמש כמעטפת, הוא מעין תחייתו של מה שהיה עור שני לכבשה. מכאן שעבודותיה של דרורי אינן מבקשות להיקרא רק באמצעות הדימויים, האסוציאציות המיידיות או המטפוריות. הן נובעות מהחומר והפעולה שדרכם נוצרו ולכן מזמנות הנכחה לתפקיד הרגשי והרוחני של הטקסטיל וההיסטוריה שלו.

ליצירות בתערוכה ביוגרפיה כפולה: זו של הטקסטיל וזו של הפעולה שיצרה אותה: ליבוד רטוב כעבודה קהילתית מתמשכת שמתפרקת וחושפת את הקרביים שלה; רקמה שבה שיר נאסף לתוך המערך הרקום והולוגרמה מביטה בנו כמחפשת את עינינו לתגובה. אנחנו הופכים לשותפים לחוויה אסתטית ורגשית מטלטלת שבעת ובעונה אחת מזכירה לנו, שהמנחם, הרך והמלטף יכול להעניק מקום גם למסויט ולאפל. ודווקא בטלטלה הזו מונח אולי הסיכוי לריפוי ולחמלה. קרעים ותפרים קוראים לצופים ולצופות, "למשש בעיניים ולראות בידיים". התחושות זקוקות למעטפת חומרית שתחזיק ותכיל אותן ותאפשר להן להפוך לייצוגים שבעזרתם נרקמים הסיפורים שלנו על עצמנו. על ידי כך יכול האישי לפגוש את החוץ. בדיוק כך מתפקד העור, כמעטפת אשר מגנה, תוחמת ומארגנת את הגוף בין הפנים לחוץ. לכן עבודותיה של דרורי יכולות לשמש באופן אישי וכקולקטיב כ"עור שני". במילותיה:" הוא מאפשר נגישות למקומות אפלים באמצעות עטיפה מפתה ורכה".

יעל גילעת, ינואר 2023

מידע נוסף שיכול לעניין אותך

נציבות  לשותפות ומגוון
ד"ר האמה אבו-קשק, חברת סגל בכירה במכללה, נבחרה לנציבה ויועצת הנשיא לשותפות ולמגוון, וגב׳ הגר שלמה נבחרה לממונה על שותפויות ומגוון במכללה האקדמית ספיר. הנציבות תוביל את קידום השוויון והגיוון בספיר, כחלק מהמחויבות המתמשכת של המוסד ליצירת סביבה אקדמית מכילה. ד"ר האמה אבו-קשק סיימה את לימודיה בהצטיינות, את הדוקטורט והפוסט-דוקטורט עשתה באוניברסיטת בן-גוריון וכיום מכהנת כמרצה בכירה במחלקה לתקשורת ומנהלת מעבדת יזמות במקצועות הבריאות. תחומי המחקר שלה כוללים בינה מלאכותית (AI), מדיה חדשים, פערים דיגיטליים, אקטיביזם דיגיטלי ולמידה דיגיטלית.
תרבות ישראלית ושגרת חירום: לנרמל את הדחק
הספר "תרבות ישראלית ושגרת חירום: לנרמל את הדחק" - Israeli Culture and Emergency Routine: Normalizing Stress בעריכת ד"ר ורד וייס, עירית רונן וד"ר אבנר דינור, ראה אור בהוצאת לקסינגטון שבארה"ב. הספר הוא אסופת מאמרים ראשונה מסוגה, שנכתבה בידי חוקרים וחוקרות מהמכללה האקדמית ספיר בעבר ובהווה. מלבד העורכים, אפשר למצוא בו מאמרים מאת ד"ר מוטי גיגי, ד"ר חיים חי ביטון, פרופ' נורית גרץ, פרופ' עמרי הרצוג, ד"ר אילריה שטילר טימור וד"ר יעל שנקר. הספר מפנה זרקור למאפיינים, למגמות ולאפשרויות היצירה, המתקיימות בתרבות הנוצרת בחסות שגרת החירום הישראלית הקבועה.