"לשון בצבעים" שיצר האמן שלמה וזאנה בשנת 1986 הוא אחד מפסלי החוצות החשובים והמשפיעים בישראל כבר למעלה משלשה עשורים. המהלך התודעתי שחולל, התנופה החברתית - אמנותית שהניע, והאופן שבו הוא ממשיך לשנות צבעים וצורות עד היום, שמים אותו בשורה אחת עם יצירות מטלטלות המוצבות בסביבתן הטבעית כמו ציורי הקיר של בנקסי, פסל החירות עשוי הגרוטאות של ז'אק ז'אנו ועצי המתכת הכחולים של קדישמן. אלה וגם אלה ממוקמים בנקודות מדוייקות במרחב, בהן נוכחותן והשפעתן מקסימלית. יוצר הפסל מספר כאן לראשונה על התנועה הטקטונית שהביאה לעולם את היצירה, ועל רעשי המשנה שממשיכים לטלטל אותה תרתי משמע עד רגעים אלה ממש. 
 

תחילתו של פרוייקט "לשון בצבעים" בערימת סלעים "שנשכחה" בשכונת הקטמונים בירושלים לאחר סלילת הכביש לשכונת גילה בשנות ה-80. במשך שנים נותרה ערימת הסלעים חשופה לשמש הקופחת, למבטה האדיש של האוכלוסייה המקומית ולעדים הרבים מספור שחלפו על פניה. בחוזה שנחתם בין הרשות המקומית לבין קבלן הביצוע של הכביש הופיע, מן הסתם, סעיף במסגרתו הוסכם מה יחשב כסיום נאות של העבודה. פינוי הפסולת (ערימת הסלעים)? כך נכון היה לקוות. התוצאה מלמדת שמסיבה כלשהי פעולה מתבקשת זו, במונחים נורמטיביים, לא יצאה אל הפועל. בין אם מדובר בפעולה חד פעמית ובין אם מדובר בפעולה החוזרת על עצמה משתמעים ממנה תכונה ויחס. אלה יכולות להופיע, כותבת שלומית רמון-קינן, באחת מהקטגוריות הבאות: משעה שבוצע, מחדל (דבר מה שהיה אמור להתבצע אך לא בוצע) ומעשה שבתכנון (תוכנית או כוונה שלא מומשה)(1). המקרה שלפנינו שייך, כך נראה היה,  לקבוצת הפעולות החוזרות על עצמן. זה גם מה שמסביר, במידת מה, את אדישותה של האוכלוסייה המקומית לנוכח המפגע הסביבתי שהונח על פתח ביתה. ההתייחסות הכללית אל ערימת הסלעים נתפסה כמובנת מאליה, ולא כדבר מה חריג בנוף, שכן אובייקט זה התמקם על רצף סימנים בעלי מאפיינים דומים: גנים ציבוריים שלא הושלמה בנייתם, שיכונים שנבנו בחופזה והותירו תשתית לקויה ועוד תוכניות ופעולות רבות מסוג זה. אך גם אם היה עולה בדעתו של מאן דהו, מבני השכונה, להגיב על מחדל זה או אחר בזמן אמת, קשה להניח שעתירה לבית המשפט, למשל, היתה אחת האפשרויות בעבורו. שכן, "השימוש במשפט מחייב ידע אודות התכנים של המשפט, קרבה נפשית לערכים התרבותיים של המשפט ויכולת לשאת בעלויות של הפעולה במשפט. ומכיוון שכך", כותב מנחם מאוטנר, "רק קבוצות מסוימות בחברה יכולות לבטא ענייניהן בבית המשפט העליון ובבתי המשפט האחרים של המדינה, בעוד שעניינים בוערים ודחופים של קבוצות אחרות נותרים סמויים מן העין... שורה שלמה של בעיות של בני אדם רבים – בעיות של קיום יום-יומי, דיור, חינוך, זהות, שייכות – לא יכולה לבוא לידי ביטוי בדיונים המשפטיים, ולפחות מבחינה זו גם לא יכולה להיחשב 'קיימת'" (2).  העדר האפשרות לראות מבעד לערימת הסלעים את היחסים האמיתיים  אינו תוצר ישיר של הסתרה כלשהי המבוצעת על ידי קבלן הביצוע או הרשות המקומית באופן מודע, "ההיפך הוא הנכון", כותב דיק הבדיג' (Dik Hebdige),  "אידיאולוגיה מעצם הגדרתה, משגשגת מתחת לתודעה. כאן, ברובד של "השכל הישר" (common sense), ממוקמות מסגרות התייחסות אידיאולוגיות בצורה האיתנה והאפקטיבית ביותר, מאחר שכאן מסווה טיבן האידיאולוגי בצורה האפקטיבית ביותר."(3)

פרוייקט "לשון בצבעים" היה ער לאספקטים אידיאולוגיים אלו ולמעשה, ניתן לומר, שעל בסיס הכרה זו החלה לנבוט היוזמה ובעקבותיה הפעולה לצביעת הסלעים. תובנות שעלו מן הפרוייקט ונבעו מתוכו, תרמו את חלקן לבניית התשתית לשיח ההתנגדות אותו הובילה תנועת הקשת הדמוקרטית המזרחית באמצע שנות ה 90, שיח שחולל את המאבק על חוק הדיור הציבורי ובג"צ הקרקעות.

הנה כי כן, במבט החדש ו"הזר" נתפסה ערימת הסלעים כסמל של תבוסה וככזו מוקמה בתודעתנו על רצף מעשי תוקפנות סימבוליים וממשיים של הממסד כלפי השכונות ועיירות הפיתוח. מה שהחל כמעבדת תיאטרון ששולבה בה סדנא לצפייה ובקורת סרטים, שאותה הדרכתי באותה עת בקטמונים, הלך ונמשך לרעש ולסתירות שעלו כהד עמום מערימת סלעים זו. סימני שאלה מתריסים ותובעניים אלו הפכו באחת את המקום לאובייקט סימבולי "אפל" שיש להטיל עליו אור ולחשוף בפרהסיה את ההיגדים האידיאולוגיים הסמויים העולים ממנו.

"בשכונת קטמון מוצגת היום אחת העבודות הפוליטיות הישירות והרלבאנטיות ביותר שנעשו כאן בשנים האחרונות…. וזאנה מעמיד אופציה חדשה ומשמיע קול מחוץ למקהלה המוכרת" (סמדר שפי "הארץ" 1996)

וכך התאפיינה תנועתה של קבוצת התיאטרון החדש: בילוי של שעות ארוכות על ובין הסלעים - תוך שהיא משליכה עליהם חומרי תודעה וקולטת בחזרה מסר הגלום בהם. שבה ומשליכה על הסלעים חומרי תודעה מעודכנים - עד לרגע בו נמצא אחד המשתתפים צובע את אחד הסלעים באדום ו"משחרר" אותו מתוך הערימה. סתמיותו השקופה של הסלע נאטמה באחת. עתה היה נוכח. זוכה להופיע. חל בו שינוי באורח ייחודי בנוכחות עדים. הנה לסלע יש שם והוא מדבר. מכאן והלאה החל הפנינג של צביעה בשיתוף תושבי השכונה שתכליתו האקטיביסטית והאמנותית הייתה טעינת משמעויות חדשות למסגרות מתות, ברוח דבריו של ברטולד ברכט: "אנו הופכים משהו טבעי לבלתי מובן מבחינה מסויימת, אבל רק על מנת לעשותו מובן הרבה יותר בהמשך.

אך "כלום יכולים המוכפפים לדבר?"(4) שואלת החוקרת האמריקאית גיאטרי ספיבק (Gayatri Spivak). על אף תשובתה הפסימית בעניין זה, המתבססת על ההנחה שהדברים היוצאים מפיותיהם של המוכפפים מתווכים דרך סדרי שיח שמנגנוני השעתוק והפרשנות שלהם מתווים דיבור שמדיר אותם, אני מבקש להצביע על "לשון בצבעים" כפרוייקט שהצליח באופן חריג לכונן עולם של "דיבור" שנחלץ ממסגרת כובלת זו. ספיבק מסרבת להניח דיבור שקיים בסתר "מעבר" למערכים השונים של הייצוג כפי שעושה זאת ג'יימס ס. סקוט (James C.Scott) במחקרו על אופני התנגדות של אוכלוסיות נשלטות. לפי סקוט, שיח האוכלוסיות הנשלטות מתחלק לארבע קטגוריות: א. ה"ציבורי", שבתוכו הנשלטים מתפקדים בתנאי השיח של השולטים ב. ה"נחבא", הנסתר, שבו הנשלטים יכולים להתאסף מבלי להיחשף למבטו המאיים של השלטון ג. סיפורי התעלולנים שבו ה"תסריט הנסתר" מוצפן בתסריט ציבורי, ולבסוף נאום גלוי של התנגדות.(5) סקוט מציין, שרק לעיתים נדירות יש לנו גישה אל התסריט הנסתר עצמו. בדרך כלל יש להגדירו תוך כדי קריאה חשדנית של חומר תעלולני. אנו נבקש לטעון שפרוייקט "לשון בצבעים" היווה בעבור הקבוצה תסריט נסתר שהוצפן בספירה הציבורית ובכך הוא סיפק לקבוצת התיאטרון מרחב פרטי ובטוח שאפשר את עיבודו וגיבושו של התסריט הגלוי שעתיד היה להופיע בנאום הגלוי.

לנוכח פעולה זו במרחב הציבורי של שכונת הקטמונים פנו יחידים מבני/ות השכונה והעירו לצובעים: "מדוע אתם מבזבזים צבע על הסלעים ? בואו לצבוע לי את הבית. פסח בפתח". אלה, האחרונים, מתוך הרגל, ביקשו לפגוש את הצבע מן ההיבט השימושי שלו.  ברם, היעדר הפונקציה השימושית, במקרה זה, כפתה על המבט, הדיבור והמחשבה לפנות אל מרחבים נטולי פונקציה שיש לה תכלית שימושית.

הפניית המבט המחודשת לעבר פרוייקט "לשון בצבעים" והרצון לדובב אותו כמעשה אמנות וכאתר של התנגדות בא, למרבה השמחה,  בעקבות החזרת הסלעים לפני כחודש ימים למקומם בשכונת הקטמונים.  פרק זה של הסלעים החל לפני כשנה (2019), כאשר תושבת השכונה, אילנה טרכטנברג, שמעה שיש כוונה לפנותם בשל עבודות על תוואי הרכבת הקלה. היא פנתה אל העובדות הקהילתיות שייה שליב וזוהר גליל, והן הגיעו אלי עם הסיפור. יחד פנינו לקבלן המבצע והצלחנו להשיג הבטחה כי האבנים יוחזרו. ואכן לפני כחודש, בשעה טובה, החלה החזרתן. על רקע המפגש המחודש עם ה"אבנים הצבעוניות" כותבת שייה שליב העובדת הקהילתית, בפוסט שפרסמה לפני כמה שבועות בעניין את הדברים הבאים: בתמונה אני מדברת עם אבן. אני אוהבת להקשיב למה שיש לה לספר לי, ולאבן הזו יש סיפור נוגע עד מאוד."

כן. זו אחת "האבנים הצבעוניות" שעמדו במשך 33 שנה בפאתי שכונת הקטמונים בירושלים ובבוקר יום שלישי, ה 2.7.2019 – כ"ט בסיוון תשע"ט – החלה הזזתן. כחול, אדום, ירוק, סגול, ועוד שלל צבעים, נגרעו בזה אחר זה עד האחרון שבהם. במקום נותרה קרחת עפר רמוסה ומיושרת. דף לבן. זיכרון של צבעים.

עמידתן העיקשת של "האבנים הצבעוניות" (השם העממי) לאורך השנים, לנוכח קריסתה ההולכת ונמשכת של מדינת הרווחה בישראל, היוו סמל וסימן לחיים שלא הוכנעו ורמז לאפשרות כינונה של מציאות אחרת. טובה יותר. היה זה דגם שונה מן הרגיל לפרקטיקת ההתנגדות. אירוע אמנותי-ביקורתי, מסוגנן וחריג שצמח מבפנים, "מלמטה" וצרף חוליה נוספת לרצף שהחל בהצגת התיאטרון "יוסף יורד קטמונה" (1972) ממנה צמחה תנועת האוהלים. האמנות ובעיקר התיאטרון היו מאפיין ייחודי ובלתי נפרד במאבק שיצא משכונת הקטמונים לאורך השנים. יצירות אלה ואחרות באו אל העולם לא רק כדי לשקף מציאות חברתית אלא גם, ואולי בעיקר, כדי לשמש סוכנים אקטיביים בייצור של קטגוריות ידע אשר עיצבו בתורן את האופן שבו אנשים  הבינו מחדש את המציאות סביבם. כך, למשל, עלתה מתוכם התביעה הבלתי פורמלית לדה-אוטומטיזציה של המבט על סדר הדברים. מהלך שהביא בעקבותיו, בין היתר, לחשיפתם של ניסיונות להבניה וסימון של המרחב על בסיס אידיאולוגי מוטה ואינטרסנטי כמו גם לפרוק תופעות הנלקחות כמובנות מאליהן אך מתפקדות כסימנים במערכת תקשורת הנשלטת ומפוקחת על ידי קודים שאינם נגישים להתנסות מידית אך משמשים לביסוס ולהנצחת אי שוויון חברתי-כלכלי ותרבותי.

ברם, על אף נוכחותן הבולטת וארוכת השנים של "האבנים הצבעוניות" לצד הדרך המובילה לשכונת גילה, נותר האתר בעבור רבים בלתי מפוענח. חשאי. מטושטש. נוכח ויחד עם זאת חומק מכל הגדרה שניתן לקרוא לה בשם. על אף שהיו כאלה, שעל דעת עצמם, העניקו לאבנים שמות. כמו, למשל, "גבעת הגלידה", "גבעת הפלסטלינה" וכיוצ"ב. אלה זיהו, מן הסתם, את היסוד המזמין והמארח שמתקיים בסלעים. לא פעם בחרו זוגות, שעות ספורות לפני חתונתם, להצטלם בין האבנים לאלבום מיום חתונתם. היסוד הפתוח והאוניברסלי של "האבנים הצבעוניות" הציע שלל פרשנויות למבט, והיה מעמודיו הרעיוניים המרכזיים של הפרוייקט. פוזיציה זו מחד הזמינה לדיאלוג ומאידך היה זה מהלך אסטרטגי הגנתי של התנגדות. לאו שטראוס בספרו  Presecution and the Art of Writing  מגדיר את צורות ההתנגדות החשאיות הללו כ- writing between the line כלומר, "שלל פעולות התמך התרבותיות והסטרוקטוראליות של הפעולות הפוליטיות הגלויות יותר, עליהן מונחת בדרך כלל תשומת ליבנו."(6)

שכונת הקטמונים שימשה במשך עשרות שנים כר פורה לכתיבת עבודות אקדמיות של חוקרים, לחיבור דו"חות על יד משרדי ממשלה שונים: משרד הרווחה, משרד העבודה, משרד השיכון, משרד החינוך ועוד. עבור גורמים אלה, היתה שכונת הקטמונים עוד שכונת מצוקה. דומה לשכונות מצוקה רבות אחרות ברחבי הארץ. אבל שכונת הקטמונים יותר משהיא מייצגת שכונת מצוקה טיפוסית, הציבה לאורך השנים מראה ביקורתית מול תהליכים ודפוסים של אי שיוויון בחברה הישראלית. ויותר מפעם אחת עמדה במרכזן של דרמות גדולות בתחום המאבקים החברתיים. בכל המקרים, בסופו של דבר, הצליחו הרשויות לדכא את המאבק ותייגו אותו כנושא מסר בדלני, החותר תחת נכסי צאן הברזל של כור ההיתוך הציוני. במוצאי חג הפסח תשמ"ו (1986), ערב ליל המימונה, הושק האתר במסגרת הפנינג רב משתתפים תחת הכותרת: חגיגות ליל המימונה: בסימן "לשון בצבעים". כאשר החגיגות  נישאות על רוח היצירה של "האבנים הצבעוניות".

1. רמון-קינן, שלומית, הפואטיקה של הסיפורת בימינו, ספרית  פועלים, תל אביב , 1984  עמ' 63
2. מאוטנר, מנחם, המשפט הסמוי מן העין,  אלפיים   16 (1998), עמ' 45-72
3. הבידג', דיק, תת-תרבות פאנק, משמעותו של סגנון, תרגום רונה כהן, רסלינג תל אביב, 2008. עמ' 41
4. ספיבק, גיאטרי צ'קרוורטי  "כלום יכולים המוכפפים לדבר?", תיאוריה וביקורת, 7, מכון ון ליר, הוצאת הקיבוץ המאוחד ירושלים ( 1995), עמ' 31-7.
5. Scott, James C., 1990.  Domination and Arts of  Resistance: Hidden Transcripts. New Haven: Yale University Press, pp. 17-18
6. Strauss, Leo, persecution and the Art of Writing. Wesport,Conn.: Greenwood Press. 1973

שלמה וזאנה הוא יוצר רב תחומי ומרצה לקולנוע במכללת ספיר. בין עבודותיו: "השיעור של נינו" (אפוס, פסטיבל קולנוע דרום),"בן ממשיך" (פסטיבל ישראל), "מבצע אנטבה, המחזמר" (פרס ההצגה הטובה ביותר פסטיבל עכו) "לשון בצבעים – הלבן שבספר" (פסטיבל ישראל) "חורשה זמנית" (בית האדריכל , יפו), "סימפטום"(ויטרינה, ביה"ס לעיצוב חולון), "ניבים" (אגריפס 12 ירושלים), "עיצוב זיכרון" (אסכולה, תל אביב), "דפוסי ימין" (עמי שטייניץ, תל אביב), "אובייקט ישראלי" (בית האמנים, ירושלים), "עני ואתה" (בצלאל, ירושלים) ועוד רבות.